נסים תיאר בפרוטרוט כיצד לטעמו הפך מוסד היועמ"ש לגוף עתיר כוח שאינו מחויב תמיד לגבולות תפקידו. הוא דיבר על "אימפריאליזם משפטי", על נטילת סמכויות שלא הוסמכו בחוק, ועל "הטלת מורא" על שרים ונבחרי ציבור - מצב שלדבריו מעוות את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי שלשמו נבחרו ממשלות. לטענתו, ריכוז הסמכויות פוגע גם בתחום הפלילי עצמו: "אדם העוסק במקביל בשאלות חוקתיות ובמדיניות ממשלתית אינו יכול להקדיש את יומו לאכיפת החוק ולמאבק בפשיעה. לו היה ממונה תובע כללי עצמאי - המצב היה אחר לחלוטין".

את עמדתו הנוקבת חיבר נסים גם לניסיון העבר שלו. הוא סיפר כי בוועדת שמגר, שבה כיהן כחבר, נדרשו חברי הוועדה שלא לעסוק בפיצול. לדבריו, "מתוך כבוד לשמגר נכנענו לבקשה - ועל כך אני מצטער עד היום". הוא אף טען כי לו נותר עוד זמן במשרד המשפטים באותה תקופה, היה מצליח להוביל פיצול בפועל וכי המחדל המתמשך נמשך במשך עשרות שנים ללא הצדיק. דבריו העזים זכו להערכה מצד נבחרי הציבור, אך גם לשורת שאלות נוקבות מצד חברי האופוזיציה. ח"כ אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי) ציינה כי ההצעה שמקדם רוטמן מרחיקה לכת הרבה מעבר לפיצול סמכויות: לפי ההצעה, היועמ"ש לא ישמש עוד יועץ עצמאי, לא ישתתף בישיבות ממשלה, וחוות דעתו לא תהיה מחייבת - שינוי מבני עמוק שאינו עקבי עם מודל מקצועי קלאסי. ח"כ יואב סגלוביץ' (יש עתיד) ביקש מנסים לעיין בנוסח המוצע וטען כי הדברים שהציג מתייחסים לעקרונות כלליים, לא להצעה הספציפית שעל שולחן הוועדה. ח"כ גלעד קריב שאל במישרין האם נסים תומך בביטול החובה לקבל את חוות הדעת המשפטית של היועמ"ש, שכן בעיניו זהו לב הדיון. גם ח"כ קארין אלהרר (יש עתיד) הצביעה על הפער שבין עמדתו התקיפה של נסים כיום לבין שתיקתו בוועדת שמגר, ואילו ח"כ משה סעדה (ליכוד) ניסח זאת בחדות רבה יותר: "ברגע האמת מול השער - הקול שלך לא נשמע". נסים השיב כי שתיקתו נבעה מכבוד לשמגר ולא מהסכמה רעיונית, וכי היום, בדיעבד, הוא סבור שההחלטה הייתה שגויה. הוא הוסיף כי אינו בקיא עדיין בנוסחים הנוכחיים, אך יביע עמדה משפטית ולא אישית אם יידרש לכך.

בתום העימותים הבהיר יו"ר הוועדה שמחה רוטמן כי בעיניו הפיצול דורש בנייה מחדש של מוסד היועמ"ש, שנבנה לאורך עשרות שנים "בשיטה לא סדורה" ויצר "צבר אדיר של סמכויות". עם זאת, הוא ביקש למקד את ההתקדמות דווקא בסוגיה אחת - נושא הייצוג בבית המשפט. זהו אלמנט שלדבריו זוכה להסכמה רחבה יותר, ויכול להוות בסיס ראשוני לשינוי: "ייצוג אותנטי של הממשלה בבתי המשפט מסיר מתחים רבים בין הרשויות ומאפשר דיון שקול על יתר הסוגיות". במקביל חזר רוטמן על עמדתו כי שינוי טכני בזכות העמידה לא ישפיע כל עוד שופטים מצהירים כי חוקי יסוד אינם מחייבים אותם, ולכן יש לבחון את מכלול הסמכויות ולא לטפל בבעיה אחת במנותק מהשאר. כך או כך, הדיון בוועדת החוקה ממחיש שהשאלה אינה רק טכנית או מקצועית. היא נוגעת ליחסי הרשויות בישראל, לשאלות יסוד של איזונים ובלמים, ולגבולות כוחו של היועץ המשפטי אל מול ממשלה נבחרת. פיצול תפקיד היועמ"ש - פעם רעיון אקדמי - הפך כעת למוקד פוליטי מהותי, ובתוך הוועדה כבר ברור כי הוויכוח ימשיך ללוות את עבודתה גם בדיונים הבאים.