הטיימס מביא כדוגמה את נושאת המטוסים ג'רלד פורד, המודרנית ביותר בצי האמריקני. מותקנות בה טכנולוגיות חדשות, ההופכות אותה ליעילה במיוחד. המחיר: 13 מיליארד דולר לספינה לבדה, לא כולל המטוסים שעליה והספינות הנלוות אליה. כוח אש כזה יעיל מול מדינות עניות כמו ונצואלה, אך פורד פגיעה מאוד ל-600 הטילים ההיפרסוניים שבידי סין ולצוללות שבידי מדינות אחרות. במשחקי המלחמה, נושאות מטוסים כאלה מושמדות – אך הצי מתכנן לבנות לפחות עוד תשע בעשורים הבאים; לארה"ב אין אפילו טיל היפרסוני אחד. דוגמה נוספת: האפשרות להתקפה רוסית על חברת נאט"ו כגון אסטוניה. היא כבר בוחנת זאת ומפיקה לקחים מאוקראינה, כולל בניית כטב"מים אוטונומיים מחומרי גלם מסחריים. ולא רק בעלות הברית בסכנה: סין מסוגלת לפגוע בצורה ממוחשבת בתחנות כוח, מערכות תקשורת ואספקת מים בבסיסים אמריקניים. לוחמת הסייבר מאיימת לפגוע ביכולתו של הצבא לשנע כוחות ומערכות. מדוע ממשל אחרי ממשל ממשיכים להשקיע בדרכי המלחמה הישנות? סיבה אחת היא האינרציה בקונגרס ובפנטגון. קשה מאוד לשנות את הערוצים דרכם מתועל תקציב הביטחון. לחמישה ספקי-ענק יש אינטרס במכירת המערכות היקרות ביותר. סיבה נוספת היא תרבות צבאית: קצינים בכירים נוטים לדבוק בטכנולוגיות ובטקטיקות שבנו את הקריירה שלהם. סיבה שלישית: החשיבה בת עשרות השנים לפיה מתוחכם יותר הוא טוב יותר. זה היה הגיוני כאשר בריה"מ נקטה בגישה דומה, ואפשרה למערב לגרום לה לבזבז את עצמה למוות. הבעיה עם המערכות המאוד מתוחכמות ויקרות הללו היא, שבלתי אפשרי לייצר אותם במהירות ובכמויות גדולות. צבא היבשה רוצה כטב"מים משלו, אבל לא קטנים וזולים כמו באוקראינה; אין פלא שנדרש זמן רב יותר לייצר אותם. נשק מסורתי – פגזים, ספינות ונושאות מטוסים – יהיה חיוני גם במלחמות עתידיות, אבל התעשיה הביטחונית האמריקנית איבדה את היכולת לייצר אותו במהירות ובהיקף ניכר. במקרה של מלחמה עם סין, הפגזים יאזלו במהירות. הפנטגון שלח לישראל רבע ממיירטי הטילים המתוחכמים שלו בעת המלחמה עם אירן, שנמשכה 12 יום בלבד. ארה"ב אינה מסוגלת לייצר טילי פטריוט בכמות הדרושה לאוקראינה.

הטיימס מפנה את המבט לדרג המדיני וטוען, כי מאז רוברט גייטס סיים את תפקידו ב-2011 (לאחר ששירת בממשלי בוש ואובמה), לא היה שר הגנה חזק המסוגל לכפות בחירות קשות. גם הקונגרס ממשיך לתמוך באסטרטגיות בלתי מעודכנות. יש כמה סימנים שממשל טראמפ מוכן לשינוי. צבא היבשה ביטל הזמנה של טנקי M10 כושלים והבית הלבן דוחף לרפורמה מקיפה בנוהלי הרכש. אבל הגסת' עוסק בעיקר בכאוס ניהולי ואחראי לדליפות מודיעיניות שבכל ממשל נורמלי היו גורמות להדחתו. השימוש שעושה דונלד טראמפ בצבא לצרכים פנימיים והמלחמה הבלתי-חוקית שלו נגד מבריחי סמים אינם השינוי הדרוש. שינוי הוא תהליך ארוך. השנה הראשונה של ממשל טראמפ מדגימה את הסכנות שבשימוש לקוי בצבא והסיחה את הדעת מהצורך הדחוף ברפורמה. האתגרים האסטרטגיים – רוסיה, סין, ה-AI – יאריכו ימים אחרי הממשל הנוכחי. הניצחון בהם לא יושג בכוח צבאי בלבד, אך דרוש כוחה של ארה"ב כעמוד השדרה של הסדר העולמי ובטחונו של העולם החופשי. בטווח הקצר יצריך השינוי תוספת תקציבית, בעיקר לבנייה מחדש של התעשיות הביטחוניות. ההוצאה הנוכחית – 3.4% תוצר – היא כמעט הנמוכה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. אבל בסופו של דבר, חיזוק הביטחון הלאומי תלוי פחות בכמות הכסף ויותר בשימוש החכם בו. יסודות הכוח האמריקני הם יזמות בלתי פוסקת, התאמה מהירה ונכונות לבחון הנחות ישנות. שיהיה ברור, מסכם הטיימס: ארה"ב צריכה צבא חזק יותר לא כדי לנצח במלחמות, אלא כדי למנוע אותן. יש לפעול בזירה הדיפלומטית ובמקביל להתכונן לגרוע ביותר. הרתעה ממלחמה היא המטרה הראשונה של כל אסטרטגיה מוצלחת, ועל ארה"ב לתקן את חולשותיה לפני שאויביה ינצלו אותן. ממשל טראמפ קיבל את האזהרות העדכניות ביותר של Overmatch Brief. השינוי חייב להיעשות בדחיפות; השאלה היא האם יקרה בזמן.