טהרן, עיר בת 10 מיליון תושבים, חרדה לקיומה. לאחר שש שנות בצורת והסתיו היבש ביותר מזה יובל, עתודות המים ירדו ל-10% מיכולת האגירה ובכמה מקומות לאף פחות מכך. כמות המשקעים בסוף נובמבר ובתחילת דצמבר הייתה 10% מהממוצע. התושבים מתמודדים עם הספקות מים הולכות ומתארחות, לחץ נמוך בברזים ותחינות של השלטונות להגביל את השימוש. טהרן היא רק הדוגמה האחרונה לעיר המתקרבת ל"יום האפס" – מונח שנטבע ב-2017 כאשר רשויות קייפטאון שקלו לסגור את הברזים וקראו לתושבים לאגור מים. פרופ' פיטר פרנקופן מאוניברסיטת אוקספורד מציין, במאמר בניו-יורק טיימס, כי קייפטאון וערים אחרות ניצלו ברגע האחרון, אך בדרכים יקרות ושאינן בנות קיימא. בעולם המתחמם במהירות, זוהי רק שאלה של זמן עד שיאזל מזלן של טהרן ועשרות ערים אחרות במצב דומה. הלקח מן העבר מלמד, שלא די במציאת עוד מקורות מים, אלא חובה להתמודד עם המגבלות. ערים השורדות לחץ אקולוגי הן אלה המתאימות את עצמן לסביבתן, לא אלו המשערות שטכנולוגיה תאפשר להן להתגבר לנצח על מגבלותיהן. הבצורות באירן הן בחלקן תוצאה של שינויי אקלים: רוב המזרח התיכון, כולל אירן, מתחמם בקצב כפול מהממוצע העולמי. החורף קצר יותר ויבש יותר; הגשם מגיע בסערות עזות ורובו אינו מחלחל לקרקע. אבל ההתחממות העולמית היא רק חלק מהבעיה. תשתית המים באירן סובלת מהעדר השקעות וממאות אלפי קידוחים בלתי חוקיים. למשבר תורמים עיור מהיר, גידול באוכלוסייה ועלייה בצריכה. הפתרון שמציע הנשיא מסעוד פזשכיאן: להעביר את הבירה לחוף מפרץ עומאן. אבל לשם כך יש להשקיע עשרות מיליארדי דולרים, שאינם ברשותה של אירן מוכת העיצומים, הסובלת מאינפלציה גואה וצרכים חברתיים דחופים. הבעיה האמיתית היא שזוהי התחמקות מהצורך לטפל בניהול המים, תמחורם, שימוש היתר בחקלאות והגידול בעיור – טוען פרנקופן. ידוע מה עלה בגורלן של ערים אחרות שלא הצליחו להתמודד עם משברי מים. בירת הטכנולוגיה של הודו, בנגלור, תלויה בשיירות של מיכליות פרטיות; התושבים נאלצים לשלם מכיסיהם וחוסר השוויון גדל. איסטנבול משקיעה בצמצום דליפות ובשיפור שימור המים, אך מדובר רק בדחיית המשבר. ערים גדולות נעלמו בעבר בין היתר בשל חוסר היכולת לספק מים לתושביהן. טהרן וערים מודרניות אחרות חייבות לפעול בצורה קיצונית בקני מידה פוליטיים: להבין שהחיים בתוך הגבולות האקולוגיים אינם אופציה. המשמעות היא קביעת מגבלות נוקשות על התרחבות העיור, תוך התאמת האוכלוסייה והצריכה למקורות הקיימים והתייחסות למים כמשאב במחסור. אפילו ערים שנבנו מתוך הנחה של גידול בלתי פוסק, מתחילות להתמודד עם מציאות זו. מקומות כמו לאס וגאס ופניקס, אשר לכל אורך שנותיהן סירבו להגביל את הצמיחה, דנות כעת בכללי תכנון וניהול צמיחה נוקשים יותר. אספקת המים חשפה את המחיר של ההשערה ולפיה אין משמעות למגבלות הפיזיות, ושאת כל הבעיות יכולים לפתור גאונות האדם הוא הוצאה כספית בלתי מוגבלת. כמו כל בעלי החיים, האדם תלוי בשיווי משקל עם עולם הטבע. גאונות האדם מאפשרת לו לכופף את הכללים – אך לא לנצח. בטווח הארוך, הטבע תמיד מנצח – מסיים פרנקופן.