תומכיו שואבים עידוד מריכוז הכוח בידיו. לדעתם, ארה"ב מצויה בירידה ורק אדם חזק יוכל לפרק את הדיפ סטייט שהסגירה את המדינה לידי מסתננים, עבריינים, טייקונים עולמיים, מיעוטים ואליטות. מתנגדיו רואים בו נרקיסיסט, גס רוח, מושחת וסכנה לדמוקרטיה. הוא השתמש במשרתו כדי להעשיר את עצמו ואת משפחתו, פגע קשות במעמדה הבינלאומי של ארה"ב וביצע מהלכים הפוגעים במי שהוא אמור לייצג. הכל מסכימים שטראמפ שולט בזירה הפוליטית בצורה חסרת תקדים, קובע לבדו את סדר היום וכופה את רצונו על שאר השיטה. במקביל, הוא הנשיא הכי בלתי פופולרי בשנת הנשיאות הראשונה, עם 36% תמיכה בלבד; הוא מעולם לא קיבל רוב – לא בקלפיות ולא בסקרים. כמה ממבקריו של טראמפ סבורים, שחוסר הפופולריות יתחיל לכרסם בכוחו ושהמחוקקים הרפובליקנים יתחילו להתרחק ממנו. בעלי בריתו דוחים זאת ואומרים שהסקרים הנוכחיים הם מהמורה זמנית, והנתונים ישתפרו כאשר הקלות המס שיזם ייכנסו לתוקף בשנה הבאה והכלכלה תמריא. נשיאים דחפו את הגבולות מאז הקמתה של ארה"ב, במיוחד בזמן מלחמה. עשו זאת נשיאים דגולים כמו אברהם לינקולן ופרנקלין רוזוולט, מזכיר בייקר, אך לרוב המצב חזר לקדמותו לאחר מכן. את הביטוי "נשיאות קיסרית" טבע ארתור שלזינגר ב-1973, בהתייחסו לריצ'רד ניקסון. מערכת האיזונים והבלמים גברה לבסוף בפרשת ווטרגייט, ואחריה העביר הקונגרס חוקים שנועדו להגביל את כוחו של הנשיא. היו שטענות שרפורמות אלו הרחיקו לכת יותר מדי, והנשיאים הבאים חיזקו שוב את המשרה, במיוחד בתחומי החוץ והביטחון הלאומי. נשיאים משתי המפלגות – רונלד רייגן וג'ורג' בוש הבן, ברק אובמה וג'ו ביידן – פעלו מעבר לסמכויותיהם, אך כולם נבלמו בידי הקונגרס ובית המשפט העליון, מה שלא קורה כעת. הדבר אולי נובע מיכולתו הברורה של טראמפ להתגבר על מכשולים ושערוריות שהיו מחסלים כל פוליטיקאי אחר. הוא הועמד לדין בסנאט פעמיים, הוגשו נגדו ארבעה כתבי אישום, הורשע ב-34 אישומי תרמית, נקבע שתקף מינית ורימה בעסקיו – אך זכה אשתקד בניצחון סוחף. בית המשפט העליון אפילו העניק לו ולבאים אחריו חסינות נרחבת מהעמדה לדין. לכן, מסביר בייקר, טראמפ אינו רואה סיבה של ממש לרסן את עצמו. הוא אימץ אסטרטגיה של הכל בבת אחת, תוך שהוא מקדם מהלכים גם מתוך ידיעה שיידחו. עד עכשיו, ההימור הצליח. לא רק הקונגרס ויתר על סמכויותיו, במיוחד בתחום התקציב, אלא גם בתי המשפט לא עמדו בקצב. אחת הסיבות היא הצוות שבנה סביבו, המריע לכל מהלכיו ולעולם אינו חולק עליו.

טראמפ נכנס לכהונתו השנייה חמוש ב-"Project 2025" – תוכנית פעולה סופר-שמרנית שגיבשו נאמניו בשנות ממשל ביידן – ועם גל של צווים נשיאותיים המבטיחים פעולה מהירה בהרבה מאשר בחקיקה. טראמפ פרסם עד כה 225 צווים, פי שלושה מכל נשיא אחר בשנתו הראשונה ב-75 השנים האחרונות. עם זאת, כמה מהרפובליקנים אומרים שיש מחיר להעדר קולות מנוגדים בבית הלבן, כפי שהתברר כאשר הסיעה התקוממה נגד טראמפ בנושא ג'פרי אפשטיין. העדר המגבלות מאפשר לטראמפ גם להרוויח פיננסית מהנשיאות בצורה חסרת תקדים. ב-11 החודשים הראשונים התעשרה משפחתו במיליארדי דולרים, לפחות על הנייר, באמצעות עסקות מסביב לעולם והשקעות במטבע קריפטו בידי מי שיש להם אינטרסים עמוקים במדיניות הממשל. במקביל, טראמפ מחסל שורה ארוכה של שומרי סף. הוא הציב את נאמניו ב-FBI ובמשרד המשפטים, פיטר מבקרים פנימיים, רדף אחרי סוכנים ותובעים שניהלו בעבר חקירות נגדו וסגר את המחלקה שעסקה בשחיתות פוליטית. מחוקקים רפובליקנים שהיו להוטים לחקור את האנטר ביידן, אינם מצייצים כאשר מדובר בטראמפ. השאלה היא עד כמה שינוי זה יהיה בר קיימא, מדגיש בייקר. לאחרונה ניכרים סימנים של התנגדות לטראמפ. בתי המשפט דחו את כתבי האישום נגד ג'ים קומיי ולטישה ג'יימס. הקונגרס הורה לפרסם את מסמכי אפשטיין ומאיים בצעדים נגד שר ההגנה, פיט הגסת', בשל אי-מסירת מידע על הפצצת הסירות ליד ונצואלה. אם הדמוקרטים ינצחו בבחירות האמצע, אין ספק שיגבירו את המאבק נגד טראמפ. בית המשפט העליון צפוי לפסוק נגדו בנושא התעריפים ואולי גם בנושא הזכות לאזרחות. ההיסטוריה מלמדת שבעבר הנשיאים הוחזרו לתוך גבולות סמכויותיהם; לא בטוח שכך יהיה גם הפעם.