החינוך: “יש תוכן”, השטח: “התלמידים לא מכירים”
ח"כ יוסי טייב (שס) טען שמשרד החינוך אינו משקיע די בלימוד הנושא, וקרא להפוך אותו לחובה ואף להיבחן עליו בבגרות.
מנגד, עינת אוחיון, מנהלת אגף מורשת חברה ורוח במשרד החינוך, הציגה תוכנית לימודים בשם “בשבילי מורשת” הנלמדת מכיתה ב' עד כיתה ו', וציינה שבכיתה ה' עוסקים בעליות, באתגרים ובתרומה. לדבריה, בחינוך הממלכתי־דתי ובחינוך הממלכתי יש יחידה בספר לימוד העוסקת בעליית יהודי צפון אפריקה, אך היא אינה חובה לבגרות. עוד אמרה שבחינוך הממלכתי מתבצע עידכון לתוכנית הלימודים, וכי הדיון בכנסת עשוי להשפיע על ההחלטות.
אדוארד בן זאב, מפמ"ר היסטוריה, ציין שבחינוך הממלכתי העלייה מצפון אפריקה מופיעה במסגרת פרק בכיתה ט' בשם “התשתית היהודית עד לעלייה הראשונה”.
אלא שאלירן אוחיון, מוזמן הוועדה, הציג תמונת מציאות אחרת: לדבריו, בשטח פוגשים תלמידים רבים שאינם מבינים על מה מדברים איתם ואינם מכירים פרטים בסיסיים על העלייה.
מורשת, זהות והצבת “מצפן מוסרי”
לדיון נכנס גם ממד אישי־ערכי, כאשר השתתפו הוריו של רס"ל סעדיה יעקב דרעי. סגן השר
אלמוג כהן קשר בין סיפורו לבין “העלייה המזרחית” והגדיר את הדור הנוכחי כמי ש“פורץ את הדלתות” ומניח קרקע להכרה ולשימוש בזהות כמצפן מוסרי.
אמו של סעדיה, ללי דרעי, תיארה את בחירתו להתגורר ביפו ואת האופן שבו התאהב בסמליות ובהיסטוריה שלה. היא הציבה את רעיון השילוב בין “עומק ופשטות” ככוח שמבקשים להוריש לדורות.
נציגי גופים העוסקים במורשת והיסטוריה חיזקו את הכיוון: תמר אסרף מעמותת “יפו השער לארץ ישראל” אמרה שהדיון צריך “להניע גלגלים” וציינה שהעלייה הזו “לא קיבלה שם מעולם”. אוהד זימרן, מנכ"ל מרכז שזר, אמר שהנושא הוא מהחשובים שקיבלו על עצמם ושמדובר גם בסיפור אישי שלו. רפאל אטיאס, מנהל המרכז העולמי למורשת יהדות צפון אפריקה, דיבר על “צימאון של הדור הצעיר להכיר את השורשים”.
ח"כ
אוהד טל (הציונות הדתית) טען שהשכחה אינה רק עוול היסטורי אלא גורם שמשליך על ההווה והעתיד, והדגיש שההכרה בעלייה אינה “מחווה” אלא מהלך בעל משמעות לאומית. אופיר טובול, דובר ומרצה בתחום המסורתיות והמזרחיות, בירך על ההסכמה סביב השולחן אך הציב גם הסתייגות: לא להפוך את הדיון ל“תוספת עלייה” טכנית, משום שהמוקד הוא “עתיד הסיפור הישראלי”.
אריאל יפרח, ראש המטה מנכ"ל משרד המורשת, תיאר פעילות של “מורשת מרחבית” בכמה יישובים וציין פתיחות להרחבה.
אילוז סיכם בדרישה מעשית: ממשרד החינוך “לקחת ברצינות” ולשלב את החומר בתוכנית הלימודים באופן שיורגש בתוצאות, ממשרד המורשת להמשיך בסיורים ולבחון כיצד ניתן להפוך את בית העלמין לאתר מורשת.
הדיון הגיע גם למליאה: מחידון היסטורי ועד ויכוח על גיוס
לאחר הדיון בוועדה, הנושא קיבל ביטוי גם במליאת הכנסת, כשהמסר המרכזי של אילוז נשמר אך הורחב לשורת נקודות זהותיות וחברתיות. אילוז פתח בחידון לחברי הכנסת וטען שמערכת החינוך והזיכרון הציבורי התרגלו לקשור את “החלוצים הראשונים” בעיקר למזרח אירופה, בעוד שלדבריו העליות מצפון אפריקה, מתימן ואף ניסיונות עלייה מאתיופיה קדמו בעשרות שנים והניחו יסודות ביפו, בירושלים וביישוב המתפתח.
אילוז הדגיש במליאה שהרעיון איננו “למחוק” את תרומתם של מנהיגים וגלי עלייה אחרים, אלא “להשלים את התמונה” ולתת לילד שמרגיש שהציונות “שייכת לאחרים” תחושת בעלות ושייכות. הוא סיכם בקריאה ללכידות חברתית דרך מודל המשפחה המסורתית, אילוז: “הפסיפס הישראלי יפה רק כשהוא שלם”.