הנתונים חמורים עוד יותר כאשר בוחנים את עצם עמידת הרשויות בחובת הדיווח. 45 מתוך 258 רשויות מקומיות - קרוב לחמישית מכלל הרשויות בישראל - כלל לא הגישו דוח ממונה על חופש המידע, בניגוד לחוק. בין הרשויות שלא דיווחו ניתן למצוא את עיריית טייבה, זו השנה השלישית ברציפות, עיריית מעלה אדומים, גם היא שנה שלישית ברציפות, עיריית נצרת שלא דיווחה כבר ארבע שנים, וכן עיריית שפרעם. לצדן מופיעות מועצות מקומיות רבות, ובהן אלקנה, להבים, ערערה, כסייפה, קריית ארבע, קריית טבעון וקרני שומרון. המשמעות המעשית היא היעדר פיקוח, היעדר נתונים והיעדר שקיפות - בניגוד גמור לרוח החוק. גם בכל הנוגע לאופן הטיפול בבקשות נרשמים פערים חדים בין הרשויות. בעוד ערים כמו מודיעין־מכבים־רעות, ראש העין, אשקלון ועכו בולטות בשיעור גבוה של מענה חיובי לבקשות, רשויות אחרות בולטות דווקא בכמות הדחיות. בין הרשויות שדחו את מספר הבקשות הגבוה ביותר באופן יחסי נמצאות עיריית חולון, עיריית חיפה ועיריית רמלה. במקביל, נרשמת עלייה חדה גם במספר העתירות לבתי המשפט. במהלך 2024 הוגשו 287 עתירות חופש מידע נגד רשויות מקומיות - עלייה של כ־35% לעומת השנה הקודמת. בסך הכול, בכל הערכאות הוגשו במהלך השנה 651 עתירות, כאשר 78% מהעותרים היו עמותות, 18% אזרחים פרטיים ו־4% חברות או גופים אחרים. הרשויות שנגדן הוגשו מספר העתירות הגבוה ביותר הן המועצה המקומית זמר, עיריית קלנסווה והמועצה המקומית פוריידיס. גם נושא האגרות אינו חומק מהביקורת. בשנת 2024 גבו הרשויות המקומיות סכום כולל של 99,983 שקלים באגרות חופש מידע. בפועל, מדובר במחסום נוסף בפני אזרחים ועמותות, במיוחד כאשר אין אחידות בין הרשויות בגובה האגרות או במדיניות הפטור. במשרד המשפטים אינם מתעלמים מהבעיות. עו"ד שלומי בילבסקי, ראש היחידה הממשלתית לחופש המידע, מציין כי העלייה במספר הבקשות משקפת מודעות גוברת לזכות הציבור לדעת, אך מדגיש כי על הרשויות להיערך לכך באמצעות הקצאת משאבים, ניהול מידע מתקדם והרחבת הפרסום היזום. לדבריו, ללא שינוי מערכתי, העומס רק ילך ויגדל. גם במשרד הפנים מודים כי יש עוד דרך ארוכה. ליאור שחר, מנהל המינהל לתפקידים מיוחדים, מדגיש כי יישום חוק חופש המידע הוא תנאי לחיזוק אמון הציבור, וכי המשרד ימשיך לפעול יחד עם משרד המשפטים לקידום יישום החוק ולהעמקת הנגישות למידע. אלא שהנתונים בשטח מצביעים על מציאות מורכבת הרבה יותר: זכות הציבור לדעת אומנם מעוגנת בחוק, אך בפועל היא נתקלת בעיכובים, בדחיות ובפערים עמוקים בין רשויות. כל עוד לא ייקבעו כללים מחייבים, מנגנוני פיקוח אפקטיביים ואכיפה ממשית, חופש המידע יישאר במקרים רבים עיקרון הצהרתי - ולא כלי אמיתי בידי הציבור.