לפי ההצעה, ההכרזה תתאפשר כאשר פעילות הארגון מאופיינת בשימוש שיטתי בנשק בתבנית מאורגנת ומתמשכת לשם איום על מוסדות שלטון, רשויות ציבוריות או נבחרי ציבור; או כאשר מופעלת כפייה וסחיטה כלפי הציבור; או כאשר הפעילות מתבצעת בשילוב עם ארגון טרור. בדברי ההסבר נכתב כי המטרה היא להתמודד עם איום הולך וגובר מצד ארגוני פשיעה שחורגים ממאפיינים פליליים “רגילים” ונוקטים אמצעים המזכירים טרור, תוך הבטחה ל“תגובה מותאמת, מידתית ומבוקרת”.
פוגל הדגיש בדיון כי ההכרזה “לא הופכת אותו לארגון טרור” אלא מאפשרת למשטרה לקבל כלים, ובהם אמצעים טכנולוגיים ומודיעיניים, יכולות חילוט, ענישה מחמירה ומעצרים מנהליים. מבחינתו, מדובר בכלי “מציל חיים” שאינו פוגע בזכויות אזרח - ניסוח שמראש משרטט את קו העימות הצפוי מול הגורמים המשפטיים.
ח"כ חמד עמאר תיאר מציאות של פחד יומיומי: “בחברה הערבית אנשים לא יוצאים בלילה מהבית כי ארגוני הפשע השתלטו על החיים שלהם. היום ארגוני פשיעה מתקדמים שני צעדים לפני המשטרה. חייבים לתת כלים למשטרה להילחם בהם”.
מן העבר השני, ח"כ
גלעד קריב התמקד בהשלכות המשטריות והמשימתיות: “יש כישלון של מדינת ישראל בהגנה על אזרחיה. הצעת החוק הזו לא ברורה. היא מעניקה למשטרה כלים שיש לשב"כ בלחימה בטרור או שהיא אומרת שיש לשב"כ עוד משימה?”, והתריע לגבי היבטים של ההליך הפלילי העולים מההצעה.
עו"ד רואי כחלון, ראש המטה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית, ביקש למסגר את המהלך כתגובה לאיום אסטרטגי: “אנשים נרצחים מדי יום. אנו שומעים על בתים שנשרפים ומנהלי בתי ספר, מנהלי מתנ"סים ועורכי דין מאוימים. ארגוני הפשיעה הן איום אסטרטגי על מדינת ישראל”. הוא הוסיף אזהרה תועלתנית: “אם לא נפעיל את הכלים האלו היום אנו נצטרך בעתיד להפעיל כלים יותר עוצמתיים”. בסיום דבריו חזר לקו המרכזי: “החוק עם האיזונים הנדרשים הוא ‘גיים ציינג'ר’ ויכול לעשות שינוי דרמטי בשטח מדינת ישראל”.
המשטרה: “הזמן הוא העיקר”, “נגרעו מאיתנו כלים”
נציגי המשטרה דרשו כלים “ללא סיבוך ומורכבות כי אחרת הם לא יהיו יעילים”, והדגישו את ההתעצמות הכלכלית והבינלאומית של ארגוני הפשיעה. תת־ניצב אושרי אבוקסיס, רח"ט מודיעין, טען: “לא קיבלנו סמכויות וכלים אלא להפך נגרעו מאיתנו כלים לטובת מלחמה בפשיעה הזו. המצב הולך ונהיה קשה. מדובר באיום לאומי”.
נצ"מ גלעד בהט חידד את פערי היכולת בשטח: “המושג זמן הוא העיקר. היום לארגונים הללו יש רחפנים - חיל אוויר ולנו יש משקפות לראות אותם. היום מקנים יותר כלים לחשודים ופחות למשטרה”. בתוך הדימויים הללו מונח עיקר הטיעון המשטרתי: חקירה שמתעכבת, אישור שמתגלגל בין גורמים, או כלי שאי אפשר להפעיל “בזמן אמת” - משאירים את המשטרה מאחור מול ארגון שמתקדם מהר, מצטייד מהר ומאיים מהר.
גם בדיון בוועדה לביקורת המדינה נשמעה תפיסה דומה, אם כי בשפה ארגונית יותר. נצ"מ דודי כץ, ראש מחלקת תיאום ומבצעים בחטיבת המודיעין, ציין כי המפכ"ל הכניס תוכנית “בראשית” שעוסקת בכוח אדם בתחנות, במטרה לכוון השקעת משאבים ולחדד “מצפן ארגוני”. המסר היה ברור: גם בלי חקיקה חדשה, המערכת מנסה לייצר סדר עדיפות מבצעי - אך היא עדיין מתמודדת עם ירידת שיעורי איוש ועם עומסים כבדים.
משרד המשפטים והסנגוריה: “קיצור דרך”, “צעד רחוק מדי”
מול הדרישה למסלול מהיר וחריג, נציגות משרד המשפטים התייצבו עם טענה הפוכה: יש מסלול מקצועי שמתקדם, והוא מותאם לארגוני פשיעה בלי להלביש עליהם מסגרת “טרור” באופן גורף. נציגות המשרד ציינו כי ננקטו יוזמות, הוקם צוות בין־משרדי ייעודי, ומקודמים תיקוני חקיקה שונים, ובהם עבירה של חברות אקטיבית ומתן שירותים לארגון פשיעה, הרחבות בתחום עדויות תחת הטלת מורא, הרחבת אפשרויות חילוט רכוש, והנמכת רף ראייתי בהליכי חילוט.
עו"ד לילך וגנר אמרה: “בחנו את כל ההסדרים בחוק המאבק בארגוני פשיעה ובדקנו את כל החסמים”, והוסיפה: “ההאשמות שאנו לא באירוע הן לא מוצדקות”. עו"ד אביגיל סון־פלדמן טענה: “האופן בו ההצעה הזאת מנסה להשיג את המטרה הוא ניסיון לעשות קיצור דרך. אנחנו לא חושבים שזו הדרך הנכונה”. לשיטתה, צריך לבחון את מאפייני ארגוני הפשיעה ולבנות כלים “תפורים” שמתאימים להם, במקום לאמץ מסגרת טרור כללית.
הסנגוריה הציבורית ניסחה התנגדות חדה. עו"ד ישי שרון אמר כי עמדתם היא “שהצעד כאן הוא צעד אחד רחוק מידי”, והוסיף: “המשמעות המשפטית והמעשית בהצעת החוק היא להכיל את כלל חוק המאבק בטרור באופן גורף וללא סייגים”. לדבריו, הוכנסו כלים חדשים אך טרם נבחנה יעילותם, וכבר מונח כלי נוסף שעלול לשנות את שיווי המשקל בין אכיפה לזכויות.
בדיון בוועדה לביקורת המדינה, עו"ד קרן דהרי ממשרד המשפטים הציגה את הצעות החוק החדשות שמיועדות להתמודד עם הברחות נשק ופשיעה, ובהן גם רכיבים שעוסקים בתחום הרחפנים, והדגישה את הצורך “לחזק כלים משפטיים” כדי לאפשר אכיפה אפקטיבית יותר. המסר היה: החקיקה מתקדמת, אך לא בכיוון של “טרוריזציה” של פשיעה.
השלטון המקומי והחברה האזרחית: בין תמיכה לחשש מזכויות
השלטון המקומי הביע תמיכה ביוזמה של פוגל, בעיקר מנקודת מבט של זמן ומהירות. סרג' קורישא, יו"ר ועדת ביטחון וראש מועצת כפר שמריהו, אמר: “מרכז השלטון המקומי מברך על היוזמה… והזמן הוא המשחק. זה מסכן את התושבים ופוגע בחוסן שלהם”. אבישי קיסרמן מערי ישראל הוסיף זווית מערכתית: “אנו רואים את העבודה הקשה של המשטרה ואנו רואים את הדלת המסתובבת של בתי המשפט והפרקליטות. כדי לחזק את הביטחון ולטפל בבעיה יש להקים שולחן עגול לתקיפה משולבת שתחייב את כל הגורמים”.
מוריה מיכאלי מרגבים חיברה את האירועים בשטח לתפיסת ביטחון רחבה: “כדי להבין את הבעיה יש להכניס את השב"כ ולהפסיק להבדיל בין ארגוני הטרור לפשיעה. ההבדל הזה הוא רק בראש שלנו”.
מנגד, ארגוני זכויות אדם הזהירו מפגיעה קשה בזכויות ובמרקם החברתי. עו"ד דבי גילד חיו מהאגודה לזכויות האזרח אמרה: “דרך המלך לטיפול בפשיעה היא ההליך הפלילי... הצעת החוק סוללת מעורבות של השב"כ או כלים דומים ומכניס אותו להיות מעורב בחברה הערבית ופוגע בזכויות אנושות בחברה הזו. ההשלכות הן מרחיקות לכת”. זו אינה רק טענה משפטית; זו טענה על אמון, על סטיגמות ועל החשש שהכלים יופנו לא רק כלפי “הארגון” אלא ישפיעו על ציבור שלם.
בדיון המקביל בוועדה לביקורת המדינה נשמע גם קול אזרחי חריף. רולה דאוד, תושבת כפר יאסיף, אמרה: “המשטרה לא מצליחה לאכוף את החוק, אין פענוחים של מקרי רצח, ואנשים ממשיכים להסתובב עם נשק ברחובות”, וקראה לגורמים ממשלתיים “לקחת אחריות ולטפל בנשק הבלתי חוקי במהרה”. הדברים השתלבו בתמונת הנתונים על שיעורי כתבי האישום הנמוכים ועל העלייה באשפוזי ירי.
הצומת שבין שתי הוועדות: משילות, אמון והמסלול המהיר
הדיון הכפול בכנסת ממחיש את השבר: מצד אחד, נתוני רצח וירי שמטפסים, ושיעורי כתבי אישום נמוכים במיוחד במגזר הערבי; מצד שני, מערכת משטרתית שמתקשה לתרגם תקנים לכוח אדם מאויש בקצב שמדביק את גידול האוכלוסייה בתחנות יהודיות ומעורבות, ובמקביל נשחקת באיוש תקני הסיור בכל הארץ.
בתוך הפער הזה נכנסת חקיקה שמבקשת לקצר הליכים באמצעות מסגרת של טרור כדי לפתוח ארגז כלים חריג: טכנולוגיה, מודיעין, חילוט, ענישה מחמירה ומעצרים מנהליים. אך ככל שהכלי כבד יותר, כך גדלה גם ההתנגשות עם עקרונות ההליך הפלילי והחשש מהחלה גורפת של מנגנונים שנועדו במקור לאויב טרור. על השולחן מונחת, למעשה, בחירה: האם להאיץ באמצעות שינוי מסגרת, או להעמיק באמצעות תיקוני חקיקה “יעודיים” ושיפור יישום ואיוש.
פוגל סיכם בקו שאינו משתמע לשתי פנים: “האם זה פשיעה או טרור? חייבים לתת למשטרה את כל הכלים כדי להוריד מספר הנרצחים לאפס”. משרד המשפטים והסנגוריה, מנגד, מבקשים לעצור את הדחף למסלול מהיר מדי ולהדגיש את המחיר המשפטי והחברתי של “קיצור דרך”. בשטח, כפי שהעידו גם תושבים וגם נציגי רשויות, הזמן כבר מזמן לא מושג תיאורטי.