שר המשפטים יריב לוין הציג את ההצדקה: "במקום לקרוא מה שכתוב בחוזה, יושב השופט ומחליט מה התכוונו הצדדים בדיעבד. זה יצר חוסר ודאות מוחלט”. הוא תיאר את התוצאה כמצב שבו כל חוזה הופך למסמך ענק, “מפעל של כריתת יערות”, מתוך ניסיון לנחש מראש מה יחליט בית המשפט. חוזה שאינו עסקי, חוזה אחיד וחוזי עבודה: אומד דעת הצדדים נשאר, אבל “ממוסגר” בחוזים שאינם עסקיים, חוזים אחידים וחוזי עבודה או הסכמים קיבוציים – הכלל המרכזי נשמר: פרשנות לפי אומד דעת הצדדים, כפי שמשתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין. אלא שכאן התיקון מנסה לעשות שני דברים במקביל: מצד אחד לא “לכבול” אנשים ללשון משפטית לא מקצועית, ומצד שני לצמצם התדיינויות אינסופיות באמצעות עיגון כללים שמכוונים את שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט מה משקל הלשון ומה משקל הנסיבות. החוק מצביע על שיקולים שצריכים להשפיע על המשקל היחסי: יחסי הצדדים ופערי מידע או יחסי אמון, מידת הפירוט של החוזה, הניסיון המקצועי של הצדדים והאם היה ייצוג משפטי בעריכת החוזה. בדיון במליאה עלתה נקודת מחלוקת שהאופוזיציה ניסתה להחדד: "מה קורה בחוזים שאינם עסקיים? זה בעצם החיים עצמם", שאל ח"כ ולדימיר בליאק (יש עתיד). לוין השיב: "לא. זה לא החיים עצמם”, וטען שרוב החוזים נעשים עם ייצוג, ולכן ממילא ניתן לקבוע בהם כללי פרשנות. כאן יש פער תפיסתי: מתנגדי החוק רואים בחוזים הלא-עסקיים את מרכז החיכוך היומיומי, בעוד יוזמי החוק מדגישים את נפח השוק העסקי ואת העומס שהוא מייצר בבתי המשפט. שתי הבהרות שעשויות להשפיע על הציבור הרחב התיקון כולל שתי הבהרות עם משמעות מעשית, במיוחד מחוץ לעולם החברות והמסחר:

• צדדים שאינם מיוצגים בעריכת החוזה - נקבע כי צדדים שלא היו מיוצגים על-ידי עורך דין לעניין עריכת החוזה ייראו ככאלה שלא הסכימו על אופן הפרשנות. המשמעות: גם אם הם חשבו ביניהם “ברור איך מפרשים”, החוק דוחף אותם למסלול ברירת המחדל של החוזים האחרים, ולא למסלול של “הסכמה על אופן פרשנות” כקביעה מחייבת.

• אין תוקף להסכמה שסותרת פרשנות נגד המנסח - גם אם הצדדים הסכימו אחרת, לא יהיה תוקף להסכמה שנוגדת את העיקרון של פרשנות נגד המנסח. זהו מנגנון הגנה קלאסי על הצד החלש כאשר צד אחד ניסח את הטקסט.

לוין הדגים זאת דרך חוזה אחיד, למשל רכישת דירה מקבלן: הוא טען שאינו רוצה “שמה שהקבלן הכתיב בחוזה זה יהיה מה שיקבע”, והדגיש שנותר בתוקף כלל הפרשנות נגד המנסח כמגן על הצד החלש.

הוויכוח האמיתי: אפרופים, אהרן ברק והסיפור שמאחורי התיקון ברקע התיקון עומד ויכוח ותיק בדיני חוזים סביב פרשנות לפי אומד דעת הצדדים והנסיבות מול היצמדות ללשון החוזה. יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן קישר זאת מפורשות לפסק הדין “אפרופים” ולעימות רב-שנים סביבו, וטען כי התיקון “נועד להביא לסיומו של דיון ארוך שנים” ולהשיב ודאות. רוטמן הרחיב את היריעה מעבר לדיני חוזים וטען שמדובר בשאלה עקרונית: “מי כאן האדון? האם האדון לחוזה הם הצדדים... או שמא יכפו עליו לאחר מעשה את עמדותיו ותפיסותיו של שופט”. באותו נאום הוא תיאר את הלכת אפרופים כצעד שפגע בוודאות המשפטית והציג את החוק כ”ביטול הלכת אפרופים”. האופוזיציה, באמצעות ח"כ גלעד קריב (העבודה), הלכה לכיוון הפוך לחלוטין: לדבריו מדובר בחקיקה שמניעה פוליטית ולא מקצועית, ושהיא משקפת “מסע נקמה” כלפי מורשת משפטית. קריב טען כי ההצעה “לא מחדשת דבר” במובן זה שחלק מהעקרונות כבר התגבשו בפסיקה לאורך השנים, וכי המהלך משמש כסמל במאבק הרחב יותר סביב מערכת המשפט. בין שני הנאומים התגלגלה גם זירת קריאות הביניים שהמחישה את הטמפרטורה במליאה: “כל פעם שהוא מדבר על הספר שלו, צריך לשתות צ’ייסר”, עקץ קריב, בעוד ח"כ צגה מלקו (ליכוד) קראה: “זה ספר מצוין. אני קראתי אותו”. מי ירוויח ומי עלול להיפגע תומכי החוק מבטיחים “ודאות” והפחתת התדיינויות. בדברי ההסבר נכתב שהתיקון נועד “להביא לוודאות רבה יותר בעולם העסקי ולסייע בהפחתת העומס בבתי המשפט”. לוין חיבר בין ודאות לצדק חברתי וטען שכאשר יש אי-ודאות, “תמיד זה הצד החזק” שמרוויח, מפני שיש לו זמן וכסף למשוך הליכים. מן העבר השני, החשש המרכזי שמרחף מעל השיח הוא שדגש-יתר על לשון החוזה בעולם העסקי עשוי להעצים יתרון של צדדים עם כוח מיקוח ויכולת ניסוח, גם אם פורמלית “שני הצדדים עסקיים”. כאן התיקון מנסה להעמיד גדרות: החריגים לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת ולסתירה פנימית, וההחרגה של חוזים אחידים וחוזי עבודה למסלול אומד הדעת, לצד פרשנות נגד המנסח. אלא שהשאלה המעשית תתברר בבית המשפט: מה ייחשב “תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת”, מתי תוגדר “סתירה” שמצדיקה חריגה מן הלשון, וכיצד יוגדר בפועל “חוזה עסקי” במקרי גבול.