למרות סבבי לחימה חוזרים ונשנים ופגיעות קשות בעורף, משרד האוצר ורשות המיסים לא יזמו חקיקה קבועה בנוגע לתשלום הפיצוי, אלא הוראות שעה לכל סבב בפני עצמו. משנת 2006 ועד פרוץ המלחמה היו 12 הוראות כאלה, ובחרבות ברזל לבדה - עוד 22 הוראות שעה. יש צורך בהסדר קבוע, אומר (6.1.26) מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן. התוצאה הייתה, שהזמן הממוצע שחלף בין המועד שבו נגרם הנזק לבין המועד שבו נכנסו הוראות החוק לתוקפן היה 57 ימים, ואף הגיע עד 92 ימים. באופן זה גוברת אי-הוודאות במשק, ועסקים שנפגעו נדרשים למצוא מקורות למימון פעילותם עד לקבלת הפיצויים. מצב זה מקשה על העסקים להתאושש מהנזקים שנגרמו להם ועלול לסכן את המשך פעילותם, לרבות המשך העסקת עובדיהם, מתריע אנגלמן. ערב מלחמת חרבות ברזל, יתרת קרן הפיצויים (17.7 מיליארד שקל) הייתה נמוכה מההוצאות בהמלחמה לפיצוי ישיר ועקיף, מאוקטובר 2023 ועד תום 2024 (18.8 ‏מיליארד שקל), ואף מהערכת הנזק הישיר בלבד (36.2 מיליארד שקל), ‏משרד האוצר לא קבע ולא הציג לוועדת הכספים במהלך השנים לאיזה תרחיש הקרן ‏נדרשת להיערך, מה היתרה הנדרשת בה ומהו מבנה ההון האופטימלי אל מול החשיפה שלה, ובכך לא נעשתה היערכות מספקת לתרחיש מלחמה.‏

יכלו להיות 2.8 מיליארד שקל יותר

חוק מס רכוש קובע, כי "רווחי ההשקעות יצורפו לקרן הפיצויים ויהיו חלק ממנה". כלומר: יש להשקיע את כספי הקרן ולזקוף את רווחי ההשקעות לקופתה. למרות זאת, ההכנסות על יתרת הקרן בפיקדון החשב הכללי נמוכות מההכנסות שמקבל החשכ"ל על פיקדונותיו בבנק ישראל. אילו היו נזקפות לזכות‏ הקרן ההכנסות מריבית בהתאם ‏להכנסות שמקבל החשכ"ל, היתרה לקרן נכון לתום 2023 הייתה יכולה להיות 15.7 מיליארד שקל, 2.8 מיליארד שקל יותר מהסכום בפועל. הגשת התביעות בגין נזקים ישירים נעשית בידי צוותי השטח באמצעות טופס ידני, במקום בצורה דיגיטלית. מערכת השליטה והבקרה שהייתה אמורה להיות בשימוש כבר באוגוסט 2023 אינה פועלת; מנהלי המוקדים המקומיים נאלצים לתכנן את עבודת צוותי השטח ולתעדף את משימותיהם ברשימות ידניות, המתבססות על פרסומים בתקשורת ועל דיווחים של אזרחים על פגיעת טילים וכלי טיס עוינים. לפיכך מתארך הטיפול בפניות הניזוקים ובשיקום הנזקים שנגרמו להם, בשעתם הקשה. רשות המיסים ומשרד השיכון אינם פועלים יחדיו לשיקום נכסים. רשויות מקומיות בגבולות הצפון והדרום, שבאיזוריהן נגרמו נזקים כבדים מאוד והוקצו לשיקומן תקציבים משמעותיים, מתקשות בניהול וביישום השיקום, הן בשל מגבלות של כוח אדם בהן והן בשל מחסור באנשי מקצוע בעלי מומחיות בניהול פרויקטים מורכבים בסדרי גודל כאלה. לא קיים מנגנון לאיגום תקציבים המיועדים לשיקום הנזקים, והתקציבים מועברים לרשויות ממשרד הפנים, משרד החינוך ורשות המיסים ללא תיאום וללא ראייה כוללת. הפיצוי שמעניקה רשות המיסים לתכולה ביתית הוא מוגבל, אך ניתן לרכוש ביטוח משלים. אולם, הרשות אינה מקדמת את רכישתו וערב המלחמה רכשו אותו רק 31 בתי אב; בזמן המלחמה הגיע המספר ל-3,100. הכיסוי הוא עד לתום השנה הקלנדרית ולא ניתן לרכוש אותו מראש לשנה הבאה. בדקות הראשונות של 2024 שוגרו טילים לעשרות יישובים, בעוד לא ניתן היה לבטח את התכולה מעבר לתקרה.

יישובי ספר נמצאים ברשימה מאז 1959

על אף החשיבות שבהגדרת יישובים מסוימים כיישובי ספר לצורך קביעת זכאותם של עסקים לפיצויים בגין נזקים עקיפים, לא נקבעו בתקנות קרן הפיצויים קריטריונים אחידים ואובייקטיבים לסיווג שכזה. הרשימה פורסמה לראשונה ב-1959 ומאז לא נגרעו ממנה יישובים, למרות השינויים הניכרים באיומים הביטחוניים. קרן הפיצויים שילמה לעסקים בחרבות ברזל, בסבבי לחימה בשנים קודמות ובתקופת הקורונה תשלומים עודפים בגין נזקים עקיפים בהיקף של יותר מ-3 מיליארד שקל בלי שמגישי התביעות היו זכאים להם על-פי דין, 1.5 מיליארד שקל מתוכם בגין מקדמות ששולמו ביתר במלחמה. במועד סיום הביקורת, לא נגבו בחזרה 1.25 מיליארד שקל מתוך סכום זה. רשות המיסים בודקת בצורה ממוחשבת אוטומטית את כל התביעות בכל סבב לחימה, לצורך איתור סימנים מחשידים שמא הן כוזבות. תביעות שאותרו לגביהן סימנים כאלה, עוברות לבדיקת חוליות הביקורת. אף שב-33% מהתביעות שנמצאו בהן סימנים מחשידים שולמו תשלומי יתר, ואף שניתן להגדיר במערכת התביעות חסימה אוטומטית של תשלום מקדמה בתביעה שבה נמצאים סימנים מסוימים, קרן הפיצויים לא עשתה זאת. קיימים שני סוגים של ועדות ערר העוסקות בתביעות המוגשות לקרן הפיצויים: ועדת ערר של קרן הפיצויים וועדת ערר של משרד המשפטים, אשר הוקמה בקורונה. הזמן הממוצע לסיום הטיפול בעררים שהוגשו לוועדות של קרן הפיצויים הוא 851 ימים (ויש אף מקרים של עשר שנים), ולאלו של משרד המשפטים - 103 ימים. התארכות הטיפול בעררים בקרן פוגעת בשירות לנפגעים, ומביאה לכך שבעלי עסקים ונכסים נותרים במשך זמן רב באי-ודאות בנוגע לזכאותם לפיצוי. התארכות זו אינה עולה בקנה אחד עם החובות המוטלות על רשות מינהלית לנהוג בהגינות, ביעילות ובסבירות, ואינה תואמת את העקרונות של מינהל תקין - קובע אנגלמן.