אֵם אחת סיפרה בדמעות כיצד בנה הוכה שוב ושוב כבר מגיל 12, נעצר בגיל 13, ושב הביתה עם שיניים שבורות וחבלות. אחרת תיארה בן שחזר משירות צבאי פגוע נפש, ובמפגש עם שוטרים במקום לקבל טיפול – חווה טייזר ומכות. צעיר נוסף סיפר כיצד נעצר, הוכה וחושמל בעודו אזוק, והוסיף משפט שנשאר תלוי באוויר: “זה רומס אותנו מבפנים ומבחוץ”. אחד המשתתפים סיפר כיצד בגיל 14 נלקחה ממנו שרשרת בר המצווה כי לא הייתה עליו קבלה. “איש לא האמין לי – אפילו לא ההורים”, אמר, ותיאר דור שלם שגדל עם מסר ברור: המילה של שוטר שווה יותר משלך. ח"כ פנינה תמנו לא ניסתה לרכך. לדבריה, המציאות שמצטיירת מהעדויות היא של קהילה החיה במצב הישרדות. ילדים בני שבע מתודרכים להתקשר הביתה כשהם רואים שוטרים, ואימהות חיות בפחד תמידי. “לא יכול להיות שקהילה שהגיעה עם אפס אחוז פשיעה תמצא את עצמה עם תיק בכל משפחה”, אמרה, והזהירה כי בלי עצירת קידומים ולקיחת אחריות – לא יהיה שינוי אמיתי.

במהלך הדיון נשמעו גם קולות אחרים, שקראו להיזהר מהכללות ומהפיכת המשטרה כולה לאויב. אך גם הדוברים המתונים הודו שהפער בין החוויה בשטח לבין התחושה שמקבלת הקהילה אינו יכול להמשיך להתקיים. נציגי המשטרה והמשרד לביטחון לאומי ניסו לשדר נכונות להקשבה. הם דיברו על הכשרות ייעודיות, על שוטרים ייחודיים לקהילה ועל ירידה בחלק מהמדדים. לצד זאת הודו כי המשטרה איננה גוף מושלם, וכי טעויות קורות. המסר המרכזי: צריך לשבת יחד, להביא נתונים, ולהיות מוכנים לתקן היכן שנדרש. הדיון הסתיים בלי פתרונות קסם, אבל עם אמירה ברורה אחת: הסיפורים שנשמעו אינם “תחושות סובייקטיביות” בלבד. הם מצטברים לכאב קולקטיבי שמבקש הכרה, אחריות ומבחן תוצאה. כפי שאמר ביטון, המבחן האמיתי יתחיל רק אם הזעקה תתורגם לעבודה משותפת – כזו שתגרום לילד אתיופי ללכת ברחוב בלי לפחד.