בוארון: "ניסיון להציל את המערך" בוארון הציג את ההצעה כמהלך שאינו מכוון לפירוק המערכת, אלא לשינוי כיוון. לדבריו: "הצעת החוק הזו אינה מתקפה על מערך הייעוץ המשפטי לממשלה, אלא ניסיון להציל אותו". הוא טען כי לאורך שנים התפתח "עיוות מסוכן" שבו "היועץ המשפטי חדל להיות יועץ המגן ומפלס את דרכו של מקבל ההחלטות אלא ליותר ויותר קובע המדיניות". כדוגמה הביא בוארון את סוגיית גלי צה"ל, וטען כי היועצת המשפטית של משרד הביטחון נתנה חוות דעת שלפיה ניתן לסגור את התחנה, אך היועצת המשפטית לממשלה "סתרה את חוות דעתה". מכאן גזר את השאלה הרטורית שהפכה למרכזית בנאומו: "איך יהיה לנו ייעוץ משפטי פורה בתוך המשרדים כשדעתו נרמסת על-ידי היועצת המשפטית לממשלה?".

לוין: "חיוני לעבודת הממשלה" שר המשפטים יריב לוין קרא לתמיכה בהצעה והדגיש את ההיבט התפקודי והמערכתי. לדבריו: "הצעת החוק הזו היא נכונה מבחינה תפיסתית, היא חיונית לעבודת הממשלה". הוא הוסיף כי היא "נכונה מבחינה מקצועית וגם מבחינת מעמדם של היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה", ותטפל במצב "בלתי הגיוני" ותייצר "מבנה נכון לעתיד גם כאשר בייעוץ המשפטי לממשלה ישבו אנשים אחרים שיעשו את תפקידם ולא דברים אחרים". בדברי ההסבר להצעה נכתב כי מטרת החוק היא "לחזק את מעמדם ועצמאותם של היועצים המשפטיים של המשרדים הממשלתיים". הטענה המרכזית שם היא שלייעוץ המשפטי במשרד יש מומחיות גדולה במיוחד בענייני המשרד עצמו, ולכן "ראוי כי יהיו עצמאיים במילוי תפקידיהם" כדי שיוכלו לפעול "באופן בלתי תלוי בהתאם לשיקול דעתם המקצועי". לפי ההסבר, חיזוק המעמד אמור "להוביל להגברת הוודאות המשפטית בתוך המשרד" ול"שיפור איכות קבלת ההחלטות המשפטיות והמנהליות". כאן חשוב לעצור ולהצביע על כמה נקודות שאי אפשר לדלג עליהן בדיונים שיתקיימו בוועדה, גם אם התומכים מציגים את התמונה כפתרון נקי. ראשית, ההצעה מערבבת שני עקרונות שמושכים לכיוונים שונים: מצד אחד היא מבקשת עצמאות מקצועית ליועץ המשפטי במשרד, מצד שני היא קובעת כפיפות למנכ"ל המשרד, שהוא למעשה משרת אמון של השר. גם אם זו כפיפות מנהלית בלבד, השאלה המעשית היא איך נראית עצמאות כשקידום, הערכה ותנאי עבודה תלויים במנכ"ל. שנית, קביעה שהיועץ המשפטי במשרד הוא "הסמכות הבלעדית" לעמדת המשרד בהליכים משפטיים עשויה ליצור פיצול בין משרדים, במיוחד בנושאים רוחביים או כשיש התנגשות בין משרדים. הטקסט לא מציג מנגנון ברור להכרעה במחלוקות כאלה, והפער הזה הוא לא פרט טכני: הוא לב המערכת. שלישית, אם תזכירי חקיקה ינוסחו לפי הנחיית השר והאחריות תוטל על הייעוץ המשרדי, יש כאן פוטנציאל לשיפור קצב העבודה, אבל גם סכנה של ירידה באחידות ובהתאמה בין משרדים. במילים פשוטות: יותר מהירות לא מבטיחה יותר איכות, במיוחד כשהמערכת כבר עמוסה, והצעת החוק עצמה עדיין לא מציגה רשת בטיחות מפורטת. ולבסוף, בוארון ולוין מתבססים על טענה עקרונית של "העתקת מרכז הכוח" ועל דוגמאות קונקרטיות, אבל הציבור יצטרך תשובה לשאלה בסיסית: מה ימנע מצב שבו במקום ריכוז כוח במוקד אחד, ייווצר ריכוז כוח מקביל בכל משרד, תלוי באישיות המנכ"ל והשר וביחסי הכוחות הפנימיים.