בעקבות דיוני הוועדה נוספו הקלות מסוימות: נקבע כי גם מנהל בית הספר, ולא רק ההורים, יוכל להגיש את הבקשה באופן מקוון; זמני הטיפול קוצרו כך שמענה ראשוני ותוכנית לימודים יימסרו בתוך שבעה ימים; ותחילת יישום התוכנית תיעשה בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ־14 ימים מהגשת הבקשה.
אלא שבפועל, כך נטען בדיון, המצב רחוק מהכוונות. שרונה נמר, מהמטה לקידום החינוך לילדים חולים, הציגה שורה ארוכה של כשלים: קשיים בהגשת בקשות בשל היעדר מענה דיגיטלי יעיל, זמני המתנה העולים על שבועיים, חוסר שקיפות בשיתוף ההורים בתוכניות הלימודים, ודרישה למסמכים רפואיים עודפים הפוגעת בפרטיות. לדבריה, קיים גם מחסור חמור במורים, קושי בגישה ללמידה מקוונת, אי־ניצול הסל האישי של התלמיד לטיפולים בבית, ואף לחץ מצד בתי ספר להשיב ילדים למסגרת בניגוד להנחיות רפואיות. נמר התריעה כי יש תלמידים בתוכנית שאינם ניגשים לבגרויות כלל, וביקשה לאשר שעות נוספות למורים המלווים תלמידים חולים בתיכונים.
מנגד, נציגת משרד החינוך אפרת לאופר מסרה כי בשנת הלימודים תשפ"ה התקבלו 4,013 פניות הורים להצטרפות לתוכנית. לדבריה, כ־3,000 בקשות אושרו, ו־1,024 נמצאות בהליך השלמת מסמכים: "הוקם מוקד שירות ייעודי עם צוות בעל מומחיות פדגוגית מחוזית. לאחר אישור הבקשה נבנית לתלמיד תוכנית אישית עם אנשי החינוך שמכירים אותו ואת צרכיו." לאופר הוסיפה כי 62% מהמורים המלמדים בתוכנית מגיעים מבית הספר של התלמיד, לעומת 53% בשנה הקודמת, ורק 10% מהמורים מגיעים ממאגר חיצוני למשרד החינוך. באשר לטענות על הטפסים ציינה כי המשרד מצוי "בתהליך מתקדם של דיגיטציה".