הנושא המרכזי בו עוסק סובל הוא הסתרת המועד בו הפך רב-פקד לשעבר ערן מלכה לעד מדינה (ראו ידיעה נפרדת). עוד עוסק סובל ב"דאמפ" – העתקת כל התוכן מהטלפון הסלולרי של מלכה, אשר הוסתרה מהפרקליטות, מההגנה וממנו עצמו, ואשר הטיפול בו נמשך לא פחות מחמש שנים. זוהי "דוגמה קיצונית לאופן בו פעלה מח"ש. במקום להודות בטעות בכך שלא גילתה להגנה את קיום הקבצים ולפעול באופן אשר יבטיח כי באי-כוח הנאשמים יקבלו את החומר הרלוונטי בזמן הקצר ביותר, על-מנת לאפשר את קידום התיק, המחלקה הערימה קשיים רבים ומיותרים וניהלה דיוני סרק, אשר כילו זמן רב אותו ניתן היה לנצל לשם שמיעת התיק וקידומו. כל זאת כאשר במחצית מהתקופה המדוברת פישר היה עצור באיזוק אלקטרוני והחשיבות בקידום שמיעת ההוכחות הייתה גדולה אז במיוחד; וגם במחצית הנותרת פישר היה נתון במעצר בית. "ואם באלה לא די, לאחר שמח"ש טענה בתוקף כי תוכנם של קבצי ה'דאמפ' אינו חומר חקירה, משעה שבוצע הליך המיון והסינון של הקבצים בשיתוף ההגנה, ביקשה התביעה בעצמה להגיש מסמכים מתוך קבצים אלו, בטענה כי מדובר בחומר רלוונטי להוכחת אשמת הנאשמים – וכל מילה נוספת מיותרת". סובל מסכם: "כשלי ומחדלי מח"ש גרמו לכך שעד לרגע הזה לא מונחת בפני בית המשפט, ואף לא בידי התביעה וההגנה, תמונה מלאה: לא של ההתרחשויות שאירעו במהלך החקירה; לא של הפעולות שנקטו החוקרים ובכירים במחלקה בקשר לחקירה ולגיוס עדי מדינה; ולא של החומרים שנכתבו ונוצרו בידי גורמי החקירה. "מסקנה זו היא תולדה של המסה הכבדה של התמיהות שעלו החל מימיו הראשונים של ההליך; מהטפטופים הבלתי פוסקים של חומרים חדשים שהועברו אל ההגנה לכל אורך שנות ניהול ההליך – לא אחת בעקבות יוזמות ופעולות 'התקפיות' של ההגנה שנאלצה לעשות את מלאכתה של הרשות החוקרת; מתשובות בלתי מספקות ולעיתים אף סותרות שניתנו מטעם מח"ש באשר לחומרים ואירועים בלתי מוסברים הנוגעים לחקירה; ומכך שעד היום, חלק מן ההתרחשויות נותרו במידה רבה מעורפל ומוקשה באופן שלא ניתן לגביהן מענה הולם שיש בו ליישב את הקשיים".

התנהלות זו של מח"ש, לה מקדיש סובל עשרות עמודים בגזר הדין, מובילה אותו לאמירות חריפות וחריגות ביותר: "האשראי שקיבלה המדינה מבית המשפט בשנים הראשונות לניהול ההליך היה גבוה; ופעם אחר פעם נהנתה מח"ש מחזקת התקינות, עד אשר התחוור כי אין לסמוך על הצהרותיה בבית המשפט. "...לא עלה על הדעת לפקפק באמור בבקשה שהגישה המדינה למעצרם עד תום ההליכים של מלכה ופישר, לפיה חלק מהמארג הראייתי הלכאורי נגדם הוא הודאתו של מלכה בעיקרי העבירות המיוחסות לו ולפישר. תרחיש שלפיו ההודאות של מלכה בחקירה, כפי שהועברו להגנה עם הגשת כתב האישום, ואשר שימשו אחד העוגנים הבולטים לבקשת המעצר עד תום ההליכים, הם מסמכים נעדרי כוח ראייתי מחמת חיסיון שניתן למלכה על עשיית שימוש באותן הודאות – היה נחזה להילקח ממחוזות הדמיון. "המציאות, כפי שהתחוורה בשלב מתקדם של המשפט, עלתה על כל דמיון. התברר כי נעשה כאן מצד מח"ש מהלך משולב של הסתרה, הן כלפי בית המשפט ועורכי דינו של פישר, הן כלפי פרקליט המדינה שאסר כניסה למו"מ עם מלכה לפני הגשת כתב האישום. "מח"ש לא הייתה רשאית להגיש לבית המשפט כתב אישום ובקשת מעצר עד תום ההליכים המבוססים על מצג שווא לפיו חקירתו של מלכה (בעניינים נושא כתב האישום) הסתיימה וכי נגבו ממנו אמרות שניתן יהיה לעשות בהן שימוש במשפט. במועד הגשת כתב האישום, חיסיון השימוש שהוענק עשרה ימים קודם לכן למלכה במסמך חתום בידי סעדה, עמד בתוקף; חתימת הסכם עד מדינה עימו הייתה באותו מועד דבר שטרם בא לעולם, ושעשוי היה שלא לקרות אם המו"מ, שנמשך גם לאחר הגשת כתב האישום, היה נקלע למבוי סתום". סובל ממשיך בקביעותיו הקשות: "לאור האשראי הנרחב שהוענק למדינה בשנותיו הראשונות של ההליך, שבשנים שבאו לאחר מכן התערער עוד ועוד עד כדי קריסה גורפת של חזקת התקינות – הפגיעה שהוסבה לזכותו הבסיסית של פישר להליך הוגן, ושתוקנה רק בשלבים מתקדמים של ההליך, מן ההכרח שתקבל ביטוי משמעותי בהקלה בעונש. "הסנקציה המתבטאת בהקלה בעונש, אינה רק בשל הפרת חובת הגוף החוקר לשמור על חומר החקירה ולגלותו להגנה (כבר ביוזמתו, ובוודאי לאחר שהתבקש לכך על-ידי ההגנה ובית המשפט). הסנקציה היא לא פחות, ואף יותר, בשל כך שהמצגים המטעים שהובאו מטעם מח"ש בפני בית המשפט (בכתב ועל-פה), הובילו למתן החלטות שיפוטיות שהתבססו על המידע המטעה שנמסר, ובכך מנעו מההגנה סעדים אותם הייתה זכאית לקבל אלמלא ההטעיה, והביאו להכשלת ההליך בין היתר בהסתרת ראיות. זאת בשעה שפישר נדרש עתה לתת את הדין בין היתר על העבירה של שיבוש מהלכי משפט".