במובנים רבים, כבר היינו בסרט הזה: ב-2009 וב-2022 יצאו המוני אירנים לרחובות, ומחאתם חשפה את שקיעתו של הפרויקט המהפכני ואת תסכולם של המונים הכמהים ליותר חופש. הם נתקלו בתגובה קטלנית, וייתכן שזה מה שיקרה גם הפעם – מציין וושינגטון פוסט.
הנשיא מסעוד פזשכיאן ניסה לבלום את המחאה באמצעות כמה הטבות לשכבות החלשות, אך לא הוריד את גובה הלהבות. להפך: יש סימנים רבים לכך שההפגנות התגברו ומצטרפים אליהן יותר ויותר צעירים. המפגינים דורשים שינוי יסודי במערכת הפוליטית, וחלקם מניפים את דגלה של אירן המלוכנית.
שליטי אירן ניצבים לא רק בפני תסיסה פנימית. השנים האחרונות הפכו את אירן לפגיעה יותר. שלוחיה בלבנון וסוריה נחלשו או חוסלו, והמלחמה עם ישראל חשפה עד כמה המשטר חלש. עלי חמינאי מדבר על התנגדות להגמוניה האמריקנית ולמזימות הישראליות, אך מספר גדל של אירנים רואה ממסד מושחת השולט במדינה ופוגע ביכולתה להגן על עצמה.
"מה שמייחד את המצב כעת הוא ההתמוטטות של הלגיטימיות והדרישה הגוברת לשינוי משטר", אומר ההיסטוריון עבאס מילאני מאוניברסיטת סנפורד. לדבריו, מערכות סמכותניות בנויות על פחד וכפייה – אך במקרה של אירן, ניתן לראות בבירור שהללו נחלשו.
לסלט זה נוספה נכונותו המוצהרת של
דונלד טראמפ לפעול נגד המשטר, המודגשת על-ידי סילוקו של ניקולס מדורו – והאסטרטגים בטהרן ניצבים בפני משבר מעמיק. המזרחן ואלי נאסר מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס אומר כי המשטר מצוי בין הפטיש האמריקני והישראלי לבין הסדן של סכנת התקוממות. "אין מוצא פשוט מהסבך הזה. קריסה מוחלטת אינה מחויבת המציאות, אך המהפכה מתקרבת לסיומה".
החוקרים כרים סאג'אדפור וג'ק גולדסטון טוענים, כי המצב באירן עונה על כמה תנאים הכרחיים למהפכה, כולל המשבר הכלכלי, חילוקי דעות גוברים באליטות עליהן מתבסס המשטר וסימנים להתקוממות עממית נרחבת. "הרפובליקה האיסלאמית היא כיום משטר זומבי. הלגיטימיות, האידיאולוגיה, הכלכלה והמנהיגים הבכירים שלו – מתים או גוססים. עם זאת, הרכיב החיוני החשוב ביותר שעדיין חסר הוא שכוחות הדיכוי יגיעו למסקנה שגם הם אינם נשכרים מהמשטר ולכן אין טעם להגן עליו. אכזריות יכולה לעכב את ההלוויה של המשטר, אך לא סביר שתקים לתחייה את הדופק שלו".