בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת נפתח (14.1.26) עימות ישיר על הדרך שבה מדינת ישראל מספרת לעצמה את סיפורה מאז השבעה באוקטו. מצד אחד, השר עמיחי אליהו ומנכ"ל משרד המורשת איתי גרנק הציגו תפיסה שמעמידה "מורשת" לא כקישוט תרבותי אלא ככלי זהות, חינוך וחוסן. מצד שני, חברת הכנסת יסמין פרידמן הטילה ספק חריף, הן ברמה הערכית סביב חניון רכבי הנובה והן ברמה התקציבית סביב נתוני ביצוע ובקשה לקרן העושר. בדיווח שהוצג בפני הוועדה הוצגו נתונים על גידול משמעותי בביקורים בכ־200 אתרי מורשת שבאחריות המשרד: בשנת 2025 נרשמו 1,300,000 מבקרים, לעומת 680,000 בשנה הקודמת. אליהו הסביר את המגמה כחלק משינוי כיוון: יותר סיפור וזהות ופחות “רק” שימור טכני של מבנים וידע היסטורי. “מדינה היא אוניית מפרשים”: המורשת כהסבר לשאלת הלמה אליהו תיאר את אירועי שבעה באוקטובר ככשל ערכי ולא רק מבצעי: "כשהגענו למשבר של השביעי לעשירי [הטעות במקור, ע"י] לא הגענו מכיוון שהחמאס פיזית היה יותר חזק מאיתנוף אלא כיוון שהייתה לנו בעיה בשאלת ה'למה'. למה אנחנו נלחמים, מדוע אנחנו נמצאים פה, מה היא זכותנו על הארץ". הוא עטף את הטענה בדימוי שחזר שוב ושוב: "מדינת ישראל היא לא אונייה שיכולה לנסוע רק על דלק, רק על כלכלה, רק על טכנולוגיה, אלא מדינת ישראל יותר דומה לאוניית מפרשים. אוניית מפרשים חייבת רוח". אליהו הוסיף: "וגם אם יש סערה גדולה, כל עוד יש רוח, האונייה מתקדמת קדימה, אבל ברגע שאין רוח היא עלולה להתהפך". כדי להמחיש את הקו הזה הוא שילב ציטוט שייחס לביאליק והציג אותו כתזכורת לכך שהכוח המניע סמוי מן העין: “אין רואים את הרוח אבל היא הנוהגת את הספינה”. משם עבר לטענה העיקרית שלו: בישראל מתרחש ניתוק מהסיפור הלאומי, ולכן גם נחלשת היכולת להסביר לעצמנו “למה אנחנו כאן”.