במשך קרוב לעשור, מקובל היה להניח שנסיונותיה של ארה"ב לשנות משטרים הסתיימו באסונות: אפגניסטן, עירק, לוב. מה שברור הוא, שהרבה יותר קל לדבר על שינוי משטר מאשר לבצע אותו, וחייבת להיות תוכנית ליום שאחרי סילוק המשטר הנוכחי. אולי החשוב ביותר: וושינגטון חייבת להבחין בין שינוי משטר המחייב תגובה לבין כזה שהיא יוזמת – כותב הדיפלומט הוותיק ומי שהיה נשיא המועצה ליחסי חוץ, ריצ'ארד האס, ב-Foreign Affairs. שינוי משטר יכול לבוא לידי ביטוי במספר צורות. אפשר להתניעו מבפנים, מבחוץ או בשילוב שלהם. כאשר הוא בא מבחוץ, לעיתים קרובות מתלווה אליו הקמת אומה – מאמץ ממוקד ליצור את החלופה המועדפת. הדוגמה המוצלחת ביותר היא גרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה, אשר הפכו לדמוקרטיות למופת ומעצמות כלכליות. במקביל, ארה"ב דחתה הצעות לפעול להפלת המשטר הסובייטי והעדיפה כרסום איטי שלו; בסופו של דבר הוא נפל כתוצאה מלחץ פנימי. ארה"ב ניסתה להפיל משטרים אחרים בזמן המלחמה הקרה; הכישלון המפורסם ביותר היה במפרץ החזירים בקובה בשנת 1961. בשנת 1989 פלשה ארה"ב, תחת ג'ורג' בוש האב, לפנמה והפילה את משטרו של סוחר הסמים מנואל נורייגה. אבל בניגוד ללכידתו של ניקולס מדורו בוונצואלה, בוש הגיב להריגת חיילים אמריקנים בפנמה ולחשש שיסכן אחרים באזור תעלת פנמה. גיירמו אנדארה ניצח בבחירות והחליף את נורייגה, אבל חשוב לזכור שבאותה עת היו בפנמה 25,000 חיילים אמריקנים. שטחה ואוכלוסייתה של פנמה הן עשירית מאלה של ונצואלה, והצבא היה חלש ורבים מאנשיו התנגדו לנורייגה. שינוי הממשל בפנמה לא היה קל וזול, מזכיר האס. לארה"ב היו מאות אבידות, כולל 23 חיילים הרוגים. לכידתו של נורייגה הייתה קשה והמבצע הציג את האתגרים הצבאיים הכרוכים בפעולה בעומק מדינה אחת, אפילו אם היא קטנה ומוכרת ודי ידידותית כמו פנמה. כל אלו גרמו לממשל בוש לחשוש מפני פרויקטים כאלה. הרמטכ"ל דאז, קולין פאואל, הדגיש שוב ושוב: שינוי משטר אינו משימה צבאית; הצבא יודע להרוס, לא לבנות. זו הסיבה שבמלחמה עם עירק ב-1991, ממשל בוש נמנע מכיבוש בגדד.