על-פי תרחיש הייחוס הרשמי, רעידת אדמה חזקה עלולה לגרום לאלפי הרוגים, לעשרות אלפי פצועים ולמאות אלפי חסרי קורת גג, לצד פגיעה קשה בתשתיות חיוניות כמו חשמל, מים, תחבורה ותקשורת. הסיכון אינו אחיד: יישובים הסמוכים לשבר הסורי אפריקני, ובהם הערבה, בקעת הירדן, הגליל והעמקים, חשופים יותר לפגיעה חמורה מאשר אזורי החוף. המסמך מצביע על ריבוי גופים המעורבים בהיערכות לרעידות אדמה, ובהם משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, רשות החירום הלאומית, פיקוד העורף, משטרת ישראל וועדות בין משרדיות. ריבוי זה מלווה בריבוי הוראות, החלטות ממשלה והסדרות פנימיות, אשר מקשים על פיקוד ושליטה באירוע חירום ועל שיקום לאחריו. בנוסף, אין כיום גוף ממשלתי אחד בעל אחריות כוללת וסמכות מחייבת לניהול תחום ההיערכות האזרחית, מצב שעליו התריע מבקר המדינה גם בהקשרים אחרים. רשות החירום הלאומית, הפועלת כגוף מטה בלבד, סובלת בשנים האחרונות מקיצוץ משמעותי בתקציב ובכוח האדם. תקציבה ירד מכ-182 מיליון שקל בשנת 2018 לכ-80 מיליון שקל בשנת 2023, וכוח האדם שלה הצטמצם לכשני שלישים. לנוכח ריבוי המשימות המוטלות עליה, עולה ספק אם עומדים לרשותה משאבים מספקים למימוש תפקידיה. הרשויות המקומיות מוגדרות בתפיסה הלאומית כ"לבנת היסוד" בטיפול ברעידת אדמה, אך הנתונים העדכניים על מוכנותן אינם מפורסמים לציבור. נתונים קודמים מצביעים על כך שכ-73% מהרשויות הוגדרו כמתקשות או עלולות להתקשות בהתמודדות עם חירום, ורק מיעוטן הוגדרו כמתמודדות. שונות רבה קיימת בין הרשויות, בהתאם לגודלן, לחוסנן הכלכלי וליכולות הניהול שלהן. תחום חיזוק המבנים נותר אחת הסוגיות המרכזיות והבעייתיות ביותר. התקן הישראלי לעמידות מבנים בפני רעידות אדמה נכנס לתוקף בשנת 1975, ומבנים שנבנו לפני 1980 נחשבים ככאלו שלא נבנו לפי התקן. לפי הערכות משרד הבינוי והשיכון, בישראל כ-80 אלף מבני מגורים בני שלוש קומות ומעלה שנבנו לפני החלת התקן, ובהם כ-810 אלף דירות. עם זאת, אין מיפוי מלא ומעודכן של כלל המבנים שאינם עומדים בתקן. תמ"א 38, שאושרה בשנת 2005 ככלי מרכזי לחיזוק מבנים, הניבה תוצאות מוגבלות. עד סוף 2024 חוזקו ואוכלסו כ-3,900 מבנים בלבד, שהם כ-5% מהמבנים הנדרשים לחיזוק. מרבית הפרויקטים בוצעו באזורי הביקוש במרכז הארץ, בעוד שבפריפריה, שם הסיכון לרעידת אדמה גבוה יותר, התוכנית כמעט ואינה ישימה כלכלית. גם התוכנית החלופית שאושרה בשנת 2022 מבוססת על מודל שוק, ואינה מספקת פתרון מספק לאזורי סיכון בפריפריה. המסמך מדגיש כי חיזוק מבנים בפריפריה מחייב מעורבות ממשלתית ישירה ותקצוב ייעודי. לפי הערכות, בעשר ערים המצויות באזורי סיכון גבוה נדרשים חיזוק ומיגון של כ-1,871 מבנים, בעלות שנאמדת בכ-3.9 מיליארד שקל. קצב המימון והביצוע הנוכחי עלול להביא להשלמת החיזוק רק בעוד עשרות שנים. גם חיזוק מבני ציבור ותשתיות לאומיות מתקדם באיטיות. מבקר המדינה מצא כי רק כ-4% מהתקציב שהוקצה לחיזוק מבני ציבור נוצל בפועל, וכי שיעור גבוה מבתי החולים וממוסדות החינוך אינם עמידים לרעידות אדמה או שלא ידועה רמת עמידותם. בשנים האחרונות התקבלו החלטות ממשלה שנועדו להסדיר את השיקום ארוך הטווח לאחר רעידת אדמה, אך יישומן חלקי בלבד. חלק מהמשימות המרכזיות, ובהן הקמת גוף ליבה לשיקום ארוך טווח, גיבוש פתרונות לדיור זמני וקידום חקיקה ייעודית, טרם בוצעו או מצויות בעיכוב. המסמך מסכם כי חרף המודעות לסיכון ולמרות החלטות ממשלה חוזרות, ההיערכות הלאומית לרעידת אדמה בישראל נותרת חסרה, לא מתוקצבת דיה וללא תכלול אפקטיבי. ללא שינוי מהותי במדיניות, בהקצאת המשאבים ובהסדרת הסמכויות, עלולה רעידת אדמה עתידית לגבות מחיר כבד בחיי אדם וברכוש.