נהוג היה לחשוב שדונלד טראמפ הוא בדלן אדוק. המתקפות האוויריות בקדנציה הראשונה שלו נתפסו ככניעה לשמרנים שסביבו. אבל אז הוא חזר לבית הלבן והתקיף את ונצואלה, ניגריה, אירן, עירק, סוריה, סומליה ותימן. הוא דורש לקבל את גרינלנד. תיאוריות של יחסים בינלאומיים קושרות אותו כעת לריאליזם נוסח המאה ה-19 השואף להשתלט על משאבי טבע. אחרים רואים בו אדם הרודף השפעה ומפעיל כוח לשמו. טראמפ פועל על-פי אינסטינקטים ולא אידיאולוגיה, טוען אקונומיסט. הוא קטנוני ואוהב לראות את שמו על בניינים ומפות. תשוקתו לגרינלנד נובעת מכך שלא קיבל את פרס נובל לשלום, ומרצונו להתחרות ברכישת אלסקה בידי תומס ג'פרסון. העובדה שהוא עלול לחסל את נאט"ו היא שולית. אלא שבתנועת MAGA יש אידיאולוגיות סותרות ומתחרות לגבי הדרך בה על ארה"ב להפעיל את כוחה בעולם. ג"ד ואנס מתייחס ביותר רצינות לריסון וביותר ביזוי לדמוקרטיות הליברליות באירופה. ליועצים אחרים – מרקו רוביו, סטיבן מילר – יש דחפים אחרים. כדאי לשים לב אליהם, כי הם יישארו בשטח אחרי טראמפ. משמעותה של "אמריקה תחילה" הייתה בשעתו גישה ניצית כלפי סין, בוז לארגונים בינלאומיים וחוסר עניין באוקראינה. הללו עדיין קיימים, אך המוקד השתנה. כעת המשמעות היא שליטה בחצי הכדור המערבי באמצעות מחיצת קרטלים, דרישה לקבל את המחצבים הנדירים של גרינלנד והשתלטות על הנפט של ונצואלה. טראמפ אומר ש"אמריקה תחילה" משמעותו מה שהוא רוצה ושהוא מוגבל אך ורק בידי "המוסר שלו". יש לו אמונות: סלידה ממלחמות אין סופיות, בניית אומות, גרעונות מסחריים ובעלות ברית התוספות טרמפ. אבל מעבר לכך, הוא גמיש. הוא רוצה להפנות את גבו לאוקראינה, אבל רוצה לזכות בפרס נובל לשלום ואינו רוצה להצטייר כמפסידן. הוא אימפולסיבי: הפציץ מיליטנטים מוסלמיים בניגריה אחרי שראה כתבה בפוקס ניוז על רדיפת נוצרים. שליטתו במפלגה הרפובליקנית משמעותה שבוחריו יתאמו את עצמם אליו. מי שמחפש תפיסת עולם עקבית יותר, צריך להסתכל על יועציו של טראמפ – מציע אקונומיסט. אסטרטגיית הביטחון הלאומי מחודש דצמבר משקפת את סדרי העדיפות שלהם. היה זה ניסיון להצדיק את האינסטינקטים של הבוס שלהם ובמקביל להציג אידיאולוגיה. המסמך כולל שתי הצהרות בולטות: עדיפות לחצי הכדור המערבי ואזהרה מקריסת התרבות האירופית. הראשונה רשמה הצלחה בדמות הפלתו של ניקולס מדורו, אותה הובילו רוביו ומילר. רוביו הוא רפובליקני קלאסי ובנו של מהגר מקובה. עניינו בהפלת רודנויות קומוניסטיות באזור והחלפתן בדמוקרטיות הוא עמוק ואישי. ואילו מילר הוא הגורם המרכזי במלחמה במסתננים, והמבצע בוונצואלה היה הרחבה של מדיניות הפנים. המטרה היא שליטה בכל מקום, כולל בערים אמריקניות.