מה אומרת הצעת החוק על הייצוג בבית משפט לפי הנוסח שהוצג בוועדה, המדינה תיוצג בידי היועץ המשפטי לממשלה בכל הליך שהמדינה צד לו שאינו הליך פלילי, ובהם הליכים אזרחיים, מנהליים ועתירות לבית המשפט הגבוה לצדק. ההליכים הפליליים ינוהלו בידי התובע הכללי. במרכז ההסדר עומדת קביעה עקרונית: הסמכות לקבוע את עמדת המדינה בפני כל ערכאה שיפוטית תהיה בידי הממשלה. שר המשפטים או ועדת שרים יהיו רשאים לקבוע את עמדת המדינה כל עוד הממשלה לא קבעה אחרת, והיועץ המשפטי לממשלה יישא באחריות לייצוג העמדה בערכאות.

עוד נקבעת חובת נאמנות: בייצוג עמדת המדינה, היועץ המשפטי לממשלה יסייע ככל יכולתו בהגשמת מדיניות הממשלה ויעדיה. במקרה שבו היועץ המשפטי סבור שאינו יכול להגן משפטית על פעולות המדינה או עמדתה, או במקרה שבו שר סבור שהעמדה אינה מיוצגת כראוי או לא תיוצג כראוי, תוכל הממשלה או שר המשפטים או השרים הנוגעים בדבר להורות שעמדת המדינה תיוצג בידי עורך דין אחר שאינו מהייעוץ המשפטי לממשלה. שכרו של עורך הדין ישולם מתקציב המשרד הממשלתי שהוא ייצג. נקודה נוספת שהפכה מוקד מחלוקת: כאשר המדינה מיוצגת בידי עורך דין אחר, היועץ המשפטי לממשלה לא יתייצב בהליך אלא בהסכמת שר המשפטים, ועדת השרים או הממשלה.

רוטמן: הממשלה מגדירה את אינטרס הציבור יו"ר הוועדה, ח"כ שמחה רוטמן, הציב ב־26.1.26 את המסגרת הרעיונית של ההצעה: לשיטתו, “הסעיף הקונסטיטוטיבי” של הצעת החוק קובע שהממשלה היא שמחליטה מהי עמדת המדינה, ומכאן גם מי יציג אותה בבית משפט. הוא טען כי הפסיקות שעסקו בשאלת הייצוג יצרו “נזקים גדולים” ולכן יש צורך לקבוע באופן מפורש שמי שקובע את עמדת המדינה הוא הממשלה ולא היועץ המשפטי, “שכיום מכריע כמונופול בשאלת הייצוג”. רוטמן הדגיש גם את “חובת הנאמנות” והסביר שהיא נשענת על כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, שלפיהם עורך דין מחויב ללקוחו. בהמשך הסביר את השינוי שהוא מבקש לעומת מתווים קודמים: למנוע מצב של “ייצוג בשני קולות”, שבו היועץ המשפטי מציג עמדה לעומתית כלפי הממשלה בזמן שהיא מיוצגת בנפרד. לדבריו, התייצבות היועץ המשפטי תתאפשר רק באישור הממשלה או השרים כדי שלא תישמע בבית המשפט עמדה כפולה בשם המדינה.

ב־27.1.26 רוטמן התקדם צעד נוסף והודיע שישקול לפצל את סעיפי ייצוג המדינה בערכאות מהצעת החוק ולחוקק אותם כהצעת חוק נפרדת. הוא נימק זאת כך: “הנושא נכון באופן גורף, בלי קשר לאיך נבחר היועץ ומה תפקידיו האחרים”, והוסיף שאם יתקדם הפיצול תהיה להצעה מטרה ברורה: להבטיח הליך משפטי נאות כאשר המדינה מיוצגת.

האופוזיציה: הליך חקיקה פגום וסכנה לשלטון החוק ח"כ גלעד קריב קשר ב־26.1.26 בין הדיון הנוכחי לבין האירוע סביב הוצאת הד"ר עו"ד גיל לימון, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, מהדיון הקודם. הוא טען שמדובר בדפוס מתמשך של התנהלות: נוכחות דלה של חברי קואליציה, לצד מאמץ לסכל את עבודת האופוזיציה ולמנוע חקיקה תקינה. קריב הזהיר שהדבר “מצטבר לפגם מהותי בחקיקה” והבהיר שאם החוק יעבור, האופוזיציה תעתור לבית המשפט והפגם בהליכי החקיקה יהיה רכיב מרכזי בעתירה. ב־27.1.26 קריב חזר לנקודה אחרת: היחס בין ייעוץ משפטי לייצוג. הוא טען שב־90% מן הסוגיות ניתן למצוא עורך דין שייתן פרשנות אחרת, ולכן מצב שבו דרג בכיר יוכל לומר על כל חוות דעת “יש עורך דין שיגיד שאתה טועה” עלול לייצר שיתוק בתוך הרשות המבצעת. במקביל הוא טען שזה גם יוביל דווקא ליותר התערבות של בית המשפט, משום שהביקורת השיפוטית תהפוך אינטנסיבית יותר כשמנגנוני הבלימה בתוך הממשלה ייחלשו.

ח"כ יואב סגלוביץ' דרש ב־26.1.26 התייחסות של היועצת המשפטית לכנסת להוצאת לימון ולהיעדר נציגי משרד המשפטים. הוא טען שהדיון אינו יכול להתנהל “כאילו זה עניין פרוצדורלי” והגדיר את מצבה של הוועדה “בושה וחרפה”. באותו דיון הוא גם העלה דרישה שגורמי מקצוע יבהירו השלכות של פעולות של שירות הביטחון הכללי “ללא שום רסן”.

ב־27.1.26 סגלוביץ' הציב את שאלת האינטרס הציבורי בהקשר ביטחוני: אם החוק מייצר מבנה חדש, צריך להבין מי יהיה “העין המפקחת” ומי “השומר” על גופים בעלי סמכויות כבדות. ח"כ קארין אלהרר טענה ב־26.1.26 כי הדיון נפגע משפטית וציבורית כאשר הגורם הממשלתי הרלוונטי “מושתק ונזרק מהוועדה בצורה אלימה”, וכי הדבר פוגע ביכולת חברי הכנסת לקבל תמונה נאמנה. היא תיארה מצב שבו לימון ישב לאורך הדיון אך לא הורשה להשיב לענייני הדיון משום שנשאל שאלות שאינן קשורות לנושא, ולדבריה המנגנון שנוצר הוא “אם לא יאמר מה שרוצים, לא יהיה בוועדה”. אלהרר הוסיפה שהצעת החוק נושאת השלכות גם לנושאי בחירות ולגופי ביטחון. ח"כ עופר כסיף הגדיר את ההתנהלות “בריונות והשתקה שיטתיים” וטען שהיא חלק ממה שכינה “צונאמי חקיקה” שמצטרף לשורה של חוקים שמטרתם לפגוע במעמד הייעוץ המשפטי ובבקרה על השלטון.

ח"כ אפרת רייטן אמרה ב־26.1.26 שפנתה לגורמים המנהלים את הכנסת בבקשה לחוות דעת ברורה באשר ל“נטרול” נציגי הייעוץ המשפטי, וטענה שזה פוגע אנושות בהליך החקיקה. היא קישרה זאת גם לאנדרלמוסיה בוועדה אחרת, והזהירה מפני מצב שבו החוק ייצור עורך דין “של הממשלה ולא של הציבור או המדינה”. ח"כ נאור שירי העלה ב־27.1.26 דרישה להבהיר מהו האינטרס הציבורי וכיצד הוא בא לביטוי מעבר להצבעה בקלפי, כלומר כיצד מתרגמים אותו לכלי עבודה בתוך ממשל ובית משפט.

קולות מתוך הקואליציה: סעדה והעימות סביב גיל לימון ח"כ משה סעדה ב־26.1.26 התמקד בעימות סביב ד"ר גיל לימון ובדבריו הגדיר את התנהלותו “בריונית”. הוא טען שיש לפעול מול הנהלת משרד המשפטים בהיבט משמעתי, אך במקביל הפתיע בהסתייגות מהנוסח שמבקש למנוע לחלוטין מן היועץ המשפטי להציג עמדה אחרת. סעדה אמר שהוא מסכים שהייעוץ המשפטי הוא עורך הדין של הממשלה, אבל “פה זה אחרת כי זו עדיין מדינת ישראל”, והבהיר שאינו חושש לאפשר ליועץ המשפטי להציג עמדה אחרת כמייצג אינטרס ציבורי. הייעוץ המשפטי של הוועדה: תמריץ בעייתי ושינוי עמוק באינטרס הציבורי עו"ד ד"ר גור בליי, היועץ המשפטי של הוועדה, חזר בשני הדיונים על קו אזהרה: אי-אפשר לבחון את מרכיב הייצוג לבדו, משום שהצעת החוק משנה שורה של רכיבים בתפקיד היועץ המשפטי, וביחד הם עלולים לייצר “תיקון יתר” לכיוון אחד.

ב־26.1.26 בליי הדגיש את הקשר הישיר בין ייעוץ לייצוג: אם שר יודע שיוכל להחליף ייצוג בדיעבד, הוא עלול לא לפעול לפי חוות הדעת מלכתחילה ואף להימנע מפנייה לממשלה כדי לקבל אישור לסטייה. בנוסף הצביע על השאלה העקרונית: כיצד מייצגים אינטרס ציבורי אם מוציאים את האפשרות של היועץ המשפטי להתייצב בבית משפט ללא הסכמת הממשלה. ב־27.1.26 בליי היה חד יותר: הוא אמר שההסדר “יוצר תמריץ מאוד בעייתי” לשר שחולק על עמדת היועץ המשפטי, משום שבמקום לפנות לממשלה במליאתה, יוכל להתעלם מן החוות דעת ואז, אם יוגשו נגדו עתירות, פשוט להביא עורך דין פרטי. הוא הציע עיקרון מינימלי של “הסדר טוב” בתוך הרשות המבצעת: אותו אורגן שמאשר סטייה מחוות דעת יהיה גם זה שמאשר ייצוג עצמאי, כלומר הממשלה במליאתה. בהיבט האינטרס הציבורי, בליי הזהיר שמדובר בשינוי מהותי בתפקיד שנבנה על עשרות שנים של חקיקה. רוטמן מול בליי: מי מוסמך לזהות אינטרס ציבורי התנגשות מרכזית בשני הדיונים הייתה סביב עצם ההנחה שיש גורם משפטי בלתי נבחר שמוסמך לזהות אינטרס ציבורי לעומת הממשלה. רוטמן אמר כי לא קיבל תשובה לשאלה “מה הכלים” שמאפשרים ליועץ המשפטי להגדיר אינטרס ציבורי “על פני הממשלה”. הוא הדגים זאת גם בסוגיות ציבוריות נפיצות והדגיש שהוויכוח על הדרך להשגת מטרה מוסכמת הוא ויכוח פוליטי לגיטימי, ולכן לא ברור לו כיצד דמות חיצונית תכריע בו.

בליי השיב כי האינטרס הציבורי משקף גם מומחיות, ראייה ארוכת טווח ועקרונות בסיסיים של השיטה, והוא אינו במקום הדרג הנבחר אלא לצדו. הוא הזכיר כי בחוקים שונים, ובהם חוק שירות הביטחון הכללי, ליועץ המשפטי יש תפקיד של איזון חיצוני לגוף בעל סמכויות דרמטיות, והביא דוגמאות מתחומים נוספים כמו הליכי בחירות, אימוץ ילדים ותובענות ייצוגיות. רוטמן השיב שאין סיבה להניח שדווקא “משפטן בלתי נבחר” מזהה אינטרסים ארוכי טווח טוב יותר מממשלה במליאתה, והוסיף שכבר קיימים מנגנוני פיקוח רבים: הכנסת, בית המשפט, מבקרים פנימיים ומנגנונים מנהליים. הוא טען כי אם רוצים שומרי סף אפשר לעצב תפקידים ייעודיים כמו מתריעים בשער, אבל “המינימום הוא הפרדה בין ייעוץ לייצוג ולאפשר בקרה של דרג נבחר על עמדות היועץ המשפטי ופעולותיו”.

קולות מקצועיים מבחוץ: לשכת עורכי הדין, לבונטין ומסינג עו"ד עמית בכר, ראש לשכת עורכי הדין, הזהיר ב־26.1.26 כי הצעת החוק “מסוכנת מבחינה דמוקרטית” וטען שהרוח שמלווה את הדיונים מכוונת “לרוקן” את מוסד הייעוץ המשפטי מתוכן ולחסל את תפקידו כשומר סף.

הד"ר איתן לבונטין הציג ב־26.1.26 טענה עקרונית הפוכה: לדבריו, בהליך משפטי “אף פעם לא משתיקים בעל דין”, ולכן לא ייתכן שבית משפט ידון ויוציא צו נגד החלטת ממשלה או שר בלי לשמוע את המדינה בעמדה שהיא עצמה מבקשת להציג. הוא תיאר את המצב הקיים כאבסורד שבו הציבור כולו יכול להשמיע עמדות על האינטרס הציבורי, “למעט הממשלה שהציבור בחר בה”, והזהיר מפני מצב שבו היועץ המשפטי “יושב בשם הממשלה אבל טוען כנגדה”.

ב־27.1.26 הצטרף אסי מסינג, לשעבר היועץ המשפטי של משרד האוצר, והציג ביקורת מערכתית: לטענתו, מצבור הרכיבים בהצעת החוק מקרב את תפקיד היועץ המשפטי למודל של עורך דין פרטי, משום שהלקוח מסומן כראש הממשלה וחברי הממשלה, הם נותנים את ייפוי הכוח ויכולים לבטל אותו, ובפועל היועץ המשפטי עשוי לדעת שעם חילופי ממשלה כהונתו פוקעת. מסינג טען שזה משליך על עצמאות כל מערך הייעוץ המשפטי. מסינג הציג שורת דוגמאות היפותטיות שנועדו להמחיש כיצד, לשיטתו, המצב המשפטי הקיים בולם מינויים בעייתיים, ניגודי עניינים, חריגות מדיני תקציב והכנסת שיקולים מפלגתיים לתוך עבודת משרד ממשלתי. הוא הדגיש שאין בדוגמאות כדי להטיל דופי בשר מסוים, אך השתמש בהן כדי לטעון שההצעה “פוגעת ביכולתו של היועץ המשפטי להפעיל שיקול דעת עצמאי” ומאיינת את תפקיד שמירת הסף הלכה למעשה.