"נסיך צריך לעודד פחד", כתב ניקולו מקיאוולי, "אבל עליו למנוע שנאה". בתחום הזה עלי חמינאי נכשל, סבור אקונומיסט. משטרו רצח אלפים ואולי רבבות. הרחובות נראים כזירת קרב. "כל מה שמשמש ככלי לרודנות ושליטה – נהרס", אומר מפגין. אפילו אם ארה"ב לא תפעל נגד המשטר, כיצד אירן תחזיק מעמד אחרי מרחץ דמים שכזה? במשך כמה שעות ב-8 בינואר שלטו המפגינים ברחובות טהרן וערים אחרות. אבל האם אימי האלימות הקשה ירחיקו את האירנים מהקצה? נכון לעכשיו – אין זה נראה כך. המחלוקות במדינה גדולה זו, מרובת הקבוצות האתניות והדתות, מעמיקות. המשטר ומתנגדיו מאשימים זה את זה בהפעלת שכירי חרב: מיליציות שיעיות מעירק, טוענים המפגינים; סוכנים ישראלים, טוען המשטר. שני הצדדים מאיימים באלימות נוספת. המשטר, השקוע בדם, אינו מעוניין בפשרה. התיאוקרטיה של חמינאי הפכה למדינת משטרה. כטב"מים מפטרלים בשמים. הפלאפונים של חשודים נבדקים. שיתוק האינטרנט לשלושה שבועות העמיקו את בידודה של אירן. ב-27 בינואר ירד הריאל לשפל, אפילו מול הדולר השוקע. נעלמו ביטויי ההבנה למצוקתם הכלכלית של המפגינים; כעת כולם "טרוריסטים". תומכי הרפורמות הושתקו עם בחירתו של מסעוד פזשכיאן, אחד מהם, לנשיא. קולות אמיצים יותר הושתקו. הנשיא לשעבר חסן רוחאני מצוי במעצר בית. בני בריתו מוגבלים בתנועותיהם. תומכי המלוכה באירן ומחוצה לה טוענים, כי המחאה היא חסרת תועלת מול משטר המוכן לטבוח בכזה היקף. רבים התאיישו מן האפשרות שחיילים או שוטרים יערקו, כפי שאירע בסוריה מול משטר אסד. למרות ריכוז הכוח האמריקני, מתנגדי המשטר תוהים האם דונלד טראמפ יקיים את הבטחתו לסייע להם. במקום זאת, מפגינים וגולים קוראים יותר ויותר להגיב בכוח. מנהיגים מקומיים במחוזות לורסטן ואילאם – בהם הנאמנות השבטית והנשק עודם קיימים – הצטלמו ברשתות החברתיות לבושי מדים, מנופפים ברובים ונשבעים לנקום. "בפעם הבאה בני הדודים שלי יחליפו את בקבוקי המולוטוב בתתי-מקלעים", אומר סטודנט. מפגין בטהרן מכריז: "כל אחד מהם צריך להיהרג בגלל הטבח הזה".