ועדת הכלכלה החליטה “לנעול” את אחת המחלוקות הוותיקות בשוק התרבות: מי נושא בעלות כשמוזיקה מושמעת ברקע בבית קפה, באולם אירועים, בסרטונים ברשת או בשירותי צפייה לפי דרישה. אחרי מסלול ארוך של דיונים, הוועדה אישרה לקריאה שנייה ושלישית את תיקון מס’ 10 לחוק זכויות מבצעים ומשדרים, יוזמת ח"כ
יוסף טייב, כשהיו"ר ח"כ
דוד ביטן מצהיר (4.2.26): “התחלנו מהצעה של שני עמודים והגענו ל-25”.
הכיוון ברור: הגדלת כוחם של האמנים המבצעים מול פלטפורמות ההזרמה וההפצה הדיגיטלית, לצד ניסיון להפחית חיכוך עם עסקים ועם גופים ציבוריים באמצעות גבייה משותפת, החרגות לעסקים זעירים והגבלות על פיצוי ללא הוכחת נזק. במקביל, הוועדה שילבה לראשונה בחקיקה “רשת ביטחון” חברתית: קרן לתמיכה באמנים במצוקה, שתתוקצב באופן מדורג עד 7 מיליון שקל בשנה.
מה הוועדה אישרה: שלוש זכויות, שלושה “שדות קרב”
כדי להבין את התיקון צריך לפרק את השימושים למגרשים שונים. מסמך הלשכה המשפטית של הכנסת, שנועד לסייע לחברי ועדת הכלכלה בהתמצאות בהצעת החוק, מציג מיפוי של הזכויות המרכזיות והמשתמשים הטיפוסיים: ביצוע פומבי בבתי עסק ואולמות, שידור ברדיו ובטלוויזיה, והעמדה לרשות הציבור באינטרנט ובצפייה לפי דרישה
- העמדה לרשות הציבור ברשת - כאן עובר הקו המשמעותי ביותר: למבצעים נקבעת זכות בלעדית בהעמדה לרשות הציבור באינטרנט ובשירותי הזרמה וצפייה לפי דרישה. המשמעות המעשית היא “כוח עצירה”: המבצע יכול לאסור שימוש, או להתירו לפי תנאים שייקבעו, לרוב בהסכמים מול מפיקים ופלטפורמות. המסמך מציין שהזכות הזו לא קיימת במפורש בחוק הקיים, וההצעה מעגנת אותה כזכות בלעדית.