הקונצרט של Taunton Madrigal Society בנובמבר 1926 בדרום-מערב אנגליה היה הצלחה מוחצת. הוא הסתיים בסולם מינורי; המקהלה כמעט ולא נזקקה לזמרי טנור, הסביר אחד מחבריה. מספרם תמיד היה קטן, אך כעת המחסור מחמיר ויוצר בעיה למקהלות של חובבים וכנסיות, מדווח אקונומיסט. בהתחשב בהיקפה של שירת המקהלות, זוהי בעיה לעולם המוזיקה בכללותו. בגרמניה יש לפחות 45,000 מקהלות, ש-60% מהן קשורות לכנסיות. 8% מהגרמנים הבוגרים שרים בקבוצות או בפומבי; מספר הנשים כפול ממספר הגברים. יחס מגדרי דומה קיים באירופה, ארה"ב ואפילו ניגריה. הגברים במקהלות נמנעים מקבוצת הטנור; גבר ללא הכשרה מוזיקלית יהיה לרוב בטווח הבריטון. העובדה שהטנור נקשר לרוב לכוכבי אופרה כמו לוצ'יאנו פבארוטי אינה עוזרת: הם מגיעים לגבהים בלתי אפשריים לחובבים. חלקו של הטנור במוזיקה קלאסית עלול להיות קשה, עם הרבה מעברים בלתי צפויים. סוניה גריינר, מנכ"ל איגוד המקהלות האירופיות, שרה במקהלה בת 45 זמרים ומהם רק ארבעה-חמישה טנורים – פחות מהרצוי. מקהלת אורפוס הוקמה בגלזגו ב-1906 עם 66 זמרים, מתוכם 15 טנורים; כיום יש בה 79 זמרים ו-14 טנורים, כולם למעט אחד בני למעלה מ-60. בוגרים רבים לומדים לשיר בבית הספר או בכנסייה, אבל בבתי הספר יש שבע זמרות על שישה זמרים, ואילו כנסיות רבות מוותרות על המקהלות לטובת מוזיקה אלקטרונית. במקהלות רבות שרות נשים את תפקידי הטנור, אך הן אינן תחליף מושלם. כמה מהמנצחים מבקשים מזמרות אלט לסייע לטנורים בתווים הגבוהים, ואילו הבסים הגבריים מתבקשים לסייע בנמוכים. פתרון קיצוני יותר הוא לשכתב את המוזיקה או לכתוב יצירה חדשה. הפורמט המקובל למוזיקת מקהלות הוא SATB (סופרנו, אלט, טנור, בס). מו"לים סידרו אפילו יצירות נערצות כמו הרקוויאם של מוצרט לקולות SAB (סופרן, אלט, בס) או SAM (סופרנו, אלט, גברים). יש מנצחים הנמנעים מחלוקת הטנורים לחלקים גבוהים יותר או נמוכים יותר, כפי שעשו מלחינים בעבר. זוהי גישה נבונה בהתחשב בקשיים הדמוגרפיים, מגיב אקונומיסט, אבל אובדן קול הטנור נשמע בכל זאת. בנקודה מסוימת למקהלה של גריינר היו רק שלושה טנורים – מעט מדי מכדי שתוכל לפעול בעת מגיפת הצטננות. היא ניסתה להשתמש בסידור של SAB, אך מצאה שאין הוא מספק. קטעים אלו נשמעו נמוכים מדי לטנורים שנותרו וגבוהים מדי בשביל הבסים. ברגע שהתאפשר, היא חזרה לסידור המסורתי. ארבעה-חמישה טנורים הם בקושי מספר מספיק.