שאלת הירושה בטורקיה הופכת לנושא המרכזי במסדרונות מפלגת הצדק והפיתוח (AKP). בולטת מעל כולן דמותו של בילאל ארדואן, בנו של הנשיא רג'פ ארדואן (יום ג', 10.02.26). בעוד הנשיא ארדואן מתקרב לסיום כהונתו החוקית ב-2028, הדיונים הפנימיים על "היום שאחרי" צוברים תאוצה ומערערים את היציבות בתוך הקואליציה השלטת. הציר המשפחתי ועליית בילאל בילאל ארדואן, שלמרות היעדר תפקיד רשמי בממשלה תפס לאחרונה מקום מרכזי באירועים ממלכתיים ובניהול רשתות הדיאספורה של המפלגה, מסומן כעת כיורש פוטנציאלי מטעם "המחנה המשפחתי". להלן פירוט המגמות המרכזיות בתוך מפלגת השלטון:

• ביסוס כוח דרך ארגונים אזרחיים: בילאל מנהל רשת ענפה של קרנות חינוך וארגוני נוער, המשמשים כמאגר כוח פוליטי ואידיאולוגי חוץ-ממסדי.

• שדרוג מעמד פרוטוקולרי: בביקורים רשמיים בחו"ל ובטקסים מדיניים בילאל מוצב בשורות הראשונות, לעיתים אף לפני שרים בכירים, דבר המתפרש בבירות המערב כהכשרה למנהיגות.

• התנגדות פנימית במפלגת ה-AKP: מייסד המפלגה, בולנט ארינץ', הביע הסתייגות פומבית (14.01.26) ממודל של ירושה מאב לבן, בטענה שהציבור הטורקי לא יקבל מהלך שושלתי.

• מאבקי כוח מול הדרג המקצועי: במקביל לעליית בילאל, בולטים מועמדים נוספים כמו שר החוץ האקן פידאן, הזוכה לתמיכה רחבה במערכת הביטחון, וחתנו של הנשיא סלג'וק בייראקטר.

הדינמיקה הנוכחית בטורקיה מצביעה על כך שהמאבק על הירושה אינו רק על זהות המנהיג, אלא על עתיד המבנה השלטוני שבנה ארדואן ב-23 השנים האחרונות. בעוד הנשיא שומר על עמימות, עלייתו של בילאל לקדמת הבמה מסמנת את רצונו של ארדואן להבטיח את המשכיותו דרך מעגל הנאמנות הקרוב ביותר, גם במחיר של עימות פנימי עם שותפיו הפוליטיים הוותיקים.