סוגיית המיסוי של עשירי התבל עוברת בימים אלה שינוי מהותי בהגדרתה: מנושא פוליטי וחברתי לבעיה כלכלית מבנית המאיימת על יציבות השוק. המודל הקיים מאפשר למיליארדרים לצבור הון עתק תוך תשלום מס נמוך משמעותית ביחס לשכירים, מה שיוצר ריכוזיות קיצונית המטה את נתוני הצריכה וההשקעה הלאומיים. ניתוח המצב הכלכלי מצביע על כך שהכלכלה אמריקנית הופכת תלויה באופן מסוכן בקבוצה מצומצמת של משקי בית עשירים. נתוני Moody's מגלים כי החמישון העליון אחראי כיום לכ-60% מההוצאה הפרטית בארה"ב, עלייה משמעותית לעומת 50% בתחילת שנות ה-90. תלות זו יוצרת רגישות גבוהה של המשק לביצועי שוק ההון; במקרה של תיקון חד בבורסה, צמצום הצריכה של שכבה זו עלול לגרור את הכלכלה כולה למיתון עמוק. שיטת ה"קנה, לווה, מות" חוקרים מצביעים על אסטרטגיה המכונה "Buy, Borrow, Die" כגורם מרכזי לצבירת העושר ללא תשלום מס. המיליארדרים נמנעים משכר גבוה הכרוך במיסוי כבד ובמקומו מחזיקים במניות. במקום לממשן ולשלם מס רווחי הון, הם נוטלים הלוואות בריבית נמוכה כנגד הביטחונות הללו לצורך הוצאות המחיה שלהם. כך, ההון ממשיך לצמוח ללא "אירוע מס", ובמותם הוא מועבר ליורשים דרך נאמנויות הפטורות ממס עיזבון. הטבות מובנות במערכת המיסוי מבנה המס הנוכחי יוצר עיוותים המעניקים יתרון מובהק לבעלי ההון על פני מעמד הביניים. מחקר של ה-NBER מצא כי שיעור המס האפקטיבי של 400 האנשים העשירים ביותר בארה"ב עומד על כ-24%, זאת לעומת כ-45% בקרב בעלי הכנסות גבוהות מעבודה. פער זה נובע מכך שרוב עושרם של המיליארדרים מצוי מחוץ למערכת מס ההכנסה הרגילה. במדינות כמו קליפורניה נעשו ניסיונות לקדם "מס עושר" חד-פעמי, אך אלו נתקלים בהתנגדות עזה. מיליארדרים כמו Sergey Brin כבר עזבו את המדינה, ואחרים כמו Peter Thiel מאיימים לפעול באופן דומה. המעבר של בעלי הון למדינות עם משטרי מס מקלים מחליש את בסיס המס של מדינות המוצא ומגביר את הלחץ על הממשל הפדרלי למצוא פתרונות לאומיים למניעת בריחת הון ושמירה על האיזון הכלכלי.