אנגלמן מטיל אחריות על ארבל ומנכ"ל משרדו, רונן פרץ, שלא הפעילו את מערך פס"ח (פינוי, סעד, חללים) ברגע האמת – עם פרוץ המלחמה. זאת, למרות שזהו המערך המופקד על קליטת מפונים, אשר גיבש תורה ונהלים בעניין, ומבצע מזה שנים רבות תרגילים להשגת המיומנות הדרושה לפעולה בשעת חירום. ארבל טען שלא היה בכך צורך, כי הפינוי היה לבתי מלון ולא לבתי ספר. על כך אומר אנגלמן, שאפילו אם יש ממש בטענה – אבל צריך היה למצוא דרכים להשתמש במשאבי פס"ח, ובפרט כאשר אנשי המערך סברו שיוכלו להתמודד עם הטיפול במפונים. ארבל לא פעל למציאת פתרונות לקשיים שהתעוררו כתוצאה מהחלטתו, קובע אנגלמן. בהעדר גורם מתכלל בעל סמכויות מתאימות וללא היערכות מוקדמת בשיתוף גופי החירום המשיקים, פיקוד העורף כגוף חירום, בעל היקף כוח האדם הגדול ביותר שגייס מילואים בהיקף של אלפי אנשי מילואים עם פרוץ המלחמה, לא מימש את המשימה באופן מיטבי - לנהל ולתאם את המענה המשולב עבור המפונים במתקני הקליטה ולסייע לרשות החירום הלאומית, למשרדי הממשלה ולרשויות המקומיות לתת שירות מיטבי למפונים שנקלטו בבתי המלון בשעתם הקשה ביותר. אנגלמן מסכם: "ממצאי הביקורת מצביעים על תמונה עגומה של כשל מערכתי של גופי החירום פס"ח ורח"ל [רשות החירום הלאומית במשרד הביטחון] בהיערכות לקליטה של האוכלוסייה בתרחישי חירום שונים; במתן שירותים של משרדי החינוך והרווחה, שלא היו מיטביים לאוכלוסיות הפגיעות ביותר בחברה הישראלית ובפרט לילדים ולבני נוער בסיכון ולתלמידים עם צרכים מיוחדים; באי-הפעלה של מערך פס"ח על-ידי שר הפנים ומנכ"ל משרדו לקליטת המפונים במלחמה; וכן באי-היכולת של הממשלה להסדיר את התיאום הנדרש בין כל הגורמים המעורבים בטיפול בשהיית המפונים והמתפנים. "הסדרה נורמטיבית של הטיפול המערכתי בעורף מותנית בכמה גורמים - בקביעת הגורם המופקד על ניהול החזית האזרחית בשגרה ובחירום, המוסכם על הגורמים שעוסקים בעורף, שהוקנו לו סמכות ואחריות 'מקצה לקצה' להתארגנות, להיערכות ולמוכנות וכן לביצוע באירועי חירום; בהסדרת מנגנון תקציבי שיקבע את מקורות התקציב ואת סדרי העדיפות התקציביים של משרדי הממשלה השונים, האמונים על הטיפול בעורף, וזאת כדי להבטיח לאדם שיופקד על העורף להוביל ולממש את התוכנית הלאומית לטיפול בעורף באירועי חירום, ובהסדרה ברורה של מעמד הרשויות המקומיות כגופים המשמשים אבן יסוד בטיפול באזרחים במצבי חירום". אנגלמן מוסיף: "סוגיית העורף היא סוגיה מרכזית בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. לכן, נוכח האיום הנמשך על ביטחונו של העורף וכדי להבטיח היערכות מיטבית לטיפול בעורף בשגרה ובחירום, יש ליצור שפה משותפת להכנת העורף לעתות חירום, להסדיר את האחריות והסמכות של הגופים הפועלים לטיפול בעורף ולניהולו, ובפרט לפינוי ולקליטה של האוכלוסייה לתקופה ממושכת ולמתפנים עצמאית, ולקבוע תוכנית לאומית ממשלתית ובכללה מנגנון תקציבי שניתן יהיה לממשה בעת חירום".