בנאום מצב האומה בתחילת כהונתו הראשונה, קרא דונלד טראמפ ל"אחדות ועוצמה" לקראת יום העצמאות ה-250. אבל כאשר הגיעה שנה זו, ארה"ב כלל אינה נראית כפי שניסה לצפות – מנתח אקונומיסט לאחר הנאום הנוכחי (25.2.26). בתחילת נאומו ב-2017 אמר טראמפ, כי נותרה עבודה בתחום זכויות האזרח. הוא ביקש את תמיכת הקונגרס בנושאים שעדיין עומדים במרכז מדיניותו, כמו החומה בגבול מקסיקו, אבל גם בכאלה שנזנחו מזמן, כמו "רפורמת הגירה חיובית", מעונות יום בהישג יד, השקעה בבריאות האישה ובאוויר נקי. "אהבה אמיתית לעמנו מחייבת למצוא מכנה משותף", הוסיף. הפעם התגאה טראמפ בהישגיו בשנה הראשונה של הקדנציה השנייה, אך לא קרא לאחדות ואפילו לא הזכיר אותה. הוא כינה את חברי הקונגרס הדמוקרטים "חולים" ו"משוגעים" וטען שהם "הורסים את ארצנו". הוא הזהיר שהם יפתחו את הגבולות בפני "כמה מהפושעים הגרועים ביותר בעולם" וטען שהדמוקרטים יכולים לנצח בבחירות רק בדרכי רמייה. מה קרה? העמדה לדין בסנאט, מגיפה, מתיחות גזעית בשל אלימות משטרתית, התמרדות בניסיון למנוע את העברת השלטון ועוד שורה של תביעות אזרחיות ופליליות. כל אלו מילאו תפקיד, כמו גם אמונתו הגוברת של טראמפ בכוחה של הפוליטיקה המקטבת. את הנאום הראשון הוא קרא מהטלפומטר והוא נמשך שעה; הפעם הוא סטה שוב ושוב והנאום נמשך 108 דקות. ראו את המליאה מנקודת מבטו של טראמפ, מציע אקונומיסט. מימינו ישבו הדמוקרטים, שהוא סבור בצורה הגיונית שיתנגדו כמעט לכל מה שיעשה. מולו ישבו ארבעה משופטי בית המשפט העליון, שלמרות הרוב השמרני בו – אותת זה עתה על מחויבותו לעצמאותו. הפסיקה בנושא המכסים נטלה ממנו את הכלי היעיל ביותר לשלוט בתשומת הלב העולמית ולסחוט ויתורים בחו"ל. בריסון בלתי אופייני, הוא כינה זאת "פסיקה לא-מוצלחת". עם שני קהלים שאינם בשליטתו, טראמפ כיוון את המסר שלו לרפובליקנים. הוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד אותם, אבל הוא יודע שהם הולכים ומתרחקים ממנו ככל שבחירות האמצע מתקרבות. שיעור התמיכה בו הוא הנמוך ביותר מאז 6 בינואר. קהלי מפתח – עצמאים, לטינים ואפילו רפובליקנים צעירים – מאבדים את האמון בו. 60% מהאמריקנים אומרים שמצבם גרוע מאשר לפני שנה. למרות שתקף בפראות מחוקקים רפובליקנים שיצאו נגדו בחודשים האחרונים, טראמפ נזהר מלעשות זאת בנאומו. הוא העלה רק הצעות חדשות בודדות, אך תיעובו כלפי הדמוקרטים והשבחים העצמיים האופייניים, סייעו לאחד את הרפובליקנים כאשר אותת שבכוונתו להתמקד בכלכלה ובהגירה. יו"ר בית הנבחרים, מייק ג'ונסון, ישב מאחוריו וכמו תמיד נראה יותר כמו שרת כנוע שיעשה כל מה שטראמפ יבקש ממנו. טראמפ העניק קצת עידוד. שחקני נבחרת ההוקי קרח והגיבורים במדים ביציע היו הוכחה לכך שלארה"ב עדיין יש אהבות שמעבר לפוליטיקה וערכים הגוברים על המפלגתיות. אבל כאשר מדובר בפוליטיקה, מלחמות התרבות תפסו את מרכז הבמה. ב-2017 הזכיר טראמפ את חודש ההיסטוריה השחורה; אתמול הוא התגאה בחיסול מדיניות השוויון וההכלה. בנוגע לשאלה הבוערת ביותר – האם ומדוע תתקוף ארה"ב את אירן – טראמפ נתן רק רמזים. ביום השנה הרביעי לפלישה הרוסית לאוקראינה, אין לו רעיונות חדשים כיצד לסיים את המלחמה. הוא לא אמר דבר על האתגר שמציבה סין או על הסיכויים והסיכונים שבבינה המלאכותית. נאום זה ייזכר רק בשל אורכו והוא ימשיך את שקיעת חשיבותו של האירוע.