הצעת חוק־יסוד: הממשלה (תיקון מס' 13), המכונה בזירה הציבורית "חוק דרעי 2", חוזרת לשולחן הוועדה המיוחדת - אבל במסמך ההכנה של היועצת המשפטית לכנסת, עו"ד שגית אפיק, מוקד האזהרה אינו מסתכם בוויכוח המוכר על מרחב שיקול הדעת במינוי שרים. עיקר המסר הוא אחר: העיתוי וההקשר עלולים לצבוע את המהלך כפרסונלי, ומשם הדרך קצרה לחשש של שימוש לרעה בסמכות המכוננת. המסמך, שהופץ לחברי הוועדה, קושר במפורש בין חידוש הדיון עכשיו לבין שאלת התכלית: מצד אחד צו על תנאי בעתירה המבקשת לחייב את ראש הממשלה להעביר את השר בן-גביר מתפקידו, ומנגד הרקע של הפסקת כהונת ח"כ דרעי כשר בעקבות פסק הדין שיינפלד. בנסיבות האלה, נכתב, עולה קושי בדבר תכלית פרסונלית, וחידוש הדיון בעת הזו “מגביר את החשש לשימוש לרעה בסמכות המכוננת”. החשש הפרסונלי: לא רק מניע, אלא תכלית אפיק נשענת על פסיקת העליון בעניין הנבצרות, שמשרטטת את קו הגבול הרגיש: כינון חוק יסוד לתכלית פרסונלית עשוי להיחשב שימוש לרעה בסמכות המכוננת. במסמך מצוינים גם “סימני האזהרה” שבית המשפט בחן שם: תחולה מיידית, האופן שבו ההצעה הוצגה בציבור ובהליך החקיקה, עיתוי ההגשה, קצב הקידום, וקיומו של הליך משפטי מקביל. במילים פשוטות, הלשכה המשפטית לא מסתפקת בשאלה אם יש למחוקק מניע פוליטי או אישי לקדם תיקון. השאלה שמסומנת כקריטית היא האם התכלית של התיקון נתפסת ככוונה “לשרת” מקרה קונקרטי כאן ועכשיו, ולא לקבוע כלל יסוד כללי ויציב. ההבחנה הזו היא מהותית, משום שבפסיקה נוצרה רגישות מיוחדת לשינוי כללי משחק “תוך כדי משחק”, במיוחד כשהוא מתכתב עם אירועים ועתירות שמתרחשים במקביל. שימוש לרעה בסמכות: המבחן והמשמעות כדי להסביר למה החשש הזה איננו רק סיסמה, המסמך מזכיר את המבחן שאומץ בעניין הנבצרות לזיהוי שימוש לרעה בסמכות המכוננת: ראשית בוחנים אם ההסדר נושא מאפיינים צורניים של נורמה חוקתית, כגון יציבות, כלליות והתאמה למארג החוקתי. אם התשובה שלילית, עוברים לשלב שני ובוחנים אם יש בכל זאת צידוק לעגן אותו כחוק יסוד. מכאן נגזרת גם התמונה המעשית לוועדה: ככל שההצעה תיראה ממוקדת מדי, מיידית מדי, או מזוהה מדי עם סיטואציה פוליטית־משפטית עכשווית, כך גובר הסיכון שהמהלך יוגדר ככזה שאינו עומד בדרישת הכלליות שמאפיינת חקיקת יסוד. הפתרון שמוצע: תחולה מהכנסת הבאה אחד הכלים שאפיק מציעה לריכוך החשש אינו שינוי ניסוח קוסמטי, אלא שינוי עקרוני של התחולה: לקבוע שההסדר יחול מן הכנסת הבאה, כך שכינון ההסדר ייעשה “מאחורי מסך בערות”. זו נקודה שמסגרת את כל הדיון מחדש: במקום להתווכח רק על מה מותר לבית המשפט לעשות מול הממשלה, המסמך דוחף את הוועדה לשאלה מקדימה - האם הכנסת פועלת כאן כרשות מכוננת שמציבה כלל יסוד ארוך־טווח, או כמי שמנסה להסדיר “כאן ועכשיו” מציאות נקודתית.