בעוד שעיני העולם נשואות אל שוק הנפט, תשתיות המים בחצי האי ערב נותרות במוקד פגיעות שטרם זכה לתשומת לב מספקת. איחוד האמירויות פועלת תחת עומס מים של 1,533% וערב הסעודית תחת 974%. כווית מפיקה 90% ממי השתייה שלה במתקני התפלה, עומאן 86% וערב הסעודית 70%. בהיעדר אקוויפרים, נהרות או משקעים משמעותיים, כל חצי האי ערב צורך מים המיוצרים באופן מלאכותי ממי ים באמצעות חשמל.
מדובר בנקודת תורפה אסטרטגית: כטב"ם בודד הפוגע במתקן אחד עלול להותיר מיליונים ללא מים. אין זו ספקולציה, אלא מסקנה של מברק דיפלומטי אמריקני מ-2009 בנוגע לריאד, שקבע כי השמדת תשתית ההתפלה המתאימה עלולה לאלץ פינוי של הבירה הסעודית בתוך שבוע. מאז כתיבת המברק, לפני 17 שנים, התלות רק העמיקה.
אירן נמנעה עד כה מפגיעה במתקני התפלה, ריסון המהווה בחירה אסטרטגית וקלף מיקוח. לנוכח הפגיעה הקשה ביכולותיה הקונבנציונליות של טהרן - השמדת חיל-הים, שחיקת חיל-האוויר, מות המנהיג העליון וירידה של 70% בקצב שיגור הטילים בשל השמדת משגרים - נותרה בידיה לוחמה אסימטרית נגד תשתיות חיוניות.
לא נדרש ניצחון במערכה אווירית כדי לנצח במלחמה אסימטרית; די בפגיעה ברכיב שהאויב אינו יכול להחליף בלוח זמנים רלוונטי. בעוד שנפט ניתן לניתוב מחדש וגז ניתן להחלפה, למים במדבר הערבי אין תחליף מאולתר. מדינות המפרץ בנו מערכות גיבוי, אך אלו אינן מקנות חסינות, ואירן מכירה היטב את מיקומו של כל מתקן. אם מלחמת המים תפרוץ, המערכה הנוכחית תיראה כאירוע מוגבל בלבד.