ההחלטה לצאת למלחמה באירן הייתה בעיקרה תחושת בטן – אמר למעשה
דונלד טראמפ (3.3.26). "ניהלנו מו"מ עם המשוגעים האלה, ודעתי הייתה שהם עומדים לתקוף ראשונים ולא רציתי שזה יקרה", הסביר. "אפשר להגיד שאני כופפתי את ידה של ישראל. אבל היא הייתה מוכנה ואנחנו היינו מוכנים".
לצידו בחדר הסגלגל ישב שר החוץ,
מרקו רוביו, שביום האתמול סיפק הסבר הפוך ואמר שלטראמפ לא הייתה ברירה אלא להנחית מתקפת מנע לפני שאירן תתקוף את הבסיסים ובעלות הברית של וושינגטון. למחרת ניסה רוביו לחזור בו. ואז אמרה דוברת הבית הלבן, קרוליין לוויט, שטראמפ פעל משום ש"הייתה לו תחושה ברורה" שאירן תפגע בקרוב באינטרסים אמריקניים.
התנודות הללו מאשרות את הדיווח הכמעט-אחיד של בכירים לשעבר: נחישותו של טראמפ לדלג על הביורוקרטיה, לצמצם את מספר יועציו ולהעדיף את תחושותיו על פני תדרוכים מודיעיניים – כל אלו חלים גם כאשר הוא מקבל את ההחלטות המשמעותיות ביותר, אומר ניו-יורק טיימס.
מובן שכל נשיא יוצר תהליך קבלת החלטות משלו. פרנקלין רוזוולט סמך על "קבינט המטבח". הארי טרומן הקים את המועצה לביטחון לאומי. בממשל אובמה תואר התהליך כ"נחש הבולע חזיר". לממשל טראמפ אין סבלנות לכל אלה. טראמפ קיצץ בשני שלישים את מספר עובדי המועצה, בשל חשדנותו לגבי נאמנותם, והבהיר שתפקידה אינו להציע אלא לבצע.
כאשר מתנהלים דיונים, מספר המשתתפים בהם קטן במיוחד. באירן היו אלו רוביו; סגן הנשיא,
ג"ד ואנס; שר ההגנה,
פיט הגסת'; יו"ר ראשי המטות המשולבים, דן קיין; מפקד סנטקום, בראד קופר; וראש ה-CIA,
ג'ון רטקליף. מדיונים אלו לא דולף הרבה – שינוי משמעותי לעומת ממשל אובמה, בו דיווחים על המתרחש בחדר המצב התפרסמו לעיתים בזמן אמת.
אולם, מה שטראמפ משיג בסודיות הוא מפסיד בהעברת המסר. בשורה של נושאים – אירן, ונצואלה, גרינלנד – ניתנות תשובות רבות ובלתי אחידות. הממשל מצידו טוען שמדובר בהטעיה מכוונת, ולא בחוסר יכולת לתכנן מספר צעדים קדימה.
"טראמפ חושב שאינו צריך אפשרויות או תוכניות מגובשות", אומר תומס רייט, איש המועצה לביטחון לאומי בממשל ביידן וכיום במכון ברוקינגס. "הוא רוצה רק קבוצה קטנה שתממש את התחושות שלו. אבל כאשר דברים משתבשים, כמו שקורה לעיתים קרובות, נשיא בלא אפשרויות מוכנות יצטרך להמר על קלפים חלשים".