קשה להאשים את מי ששמע את דונלד טראמפ מבטיח לעם האירני שחירותו מתקרבת, והרגיש שכבר היה בסרט הזה. טראמפ הולך בעקבותיהם של רבים מקודמיו, שהתפתו להאמין שהכוח האמריקני יכול לסלק משטר מזרח-תיכוני מאיים ולהחליפו באחר. כך סבור פיליפ גורדון, לשעבר מתאם ענייני המזרח התיכון בבית הלבן והיועץ לביטחון לאומי לקאמלה האריס, במאמר באקונומיסט. כמעט בכל המקרים, יש סיבות משכנעות לרצון להחליף משטר פוגעני, אך נסיונות אלו כשלו. יש רק מעט סיבה להאמין שגורלו של הניסיון הנוכחי יהיה שונה. מאז שנות ה-1950 ניסתה ארה"ב שוב ושוב להחליף ממשלים מאפגניסטן ועד סוריה, מעירק ועד מצרים. השיטות היו מגוונות: הפיכה צבאית, תמיכה באופוזיציה, הפצצות מהאוויר, פלישה מלאה. אבל היו קווי דמיון: מקבלי ההחלטות בארה"ב הגזימו בעוצמת הסכנה, הפחיתו בהערכת המחיר, הכריזו על ניצחון מוקדם מדי, לא צפו את ההשלכות ומצאו את עצמן משלמים ביוקר בחיי אדם ועלויות כספיות. הדוגמה הבולטת ביותר היא הפלישה לעירק ב-2003. העימות נמשך עשור, עלה 300 מיליון דולר ליום והוביל לאובדן חייהם של אלפי אמריקנים ועירקים. אפילו הפלישה לאפגניסטן, שהייתה פחות שנויה במחלוקת, הובילה לשני עשורים של מלחמה, אלפי נפגעים ועלות של 2 טריליון דולר – ולבסוף הטליבאן חזרו לשלטון. טראמפ נחוש להימנע ממבצעים ארוכים ויקרים ואינו שוקל כיבוש אמריקני כדי להבטיח יציבות באירן, אך בשבוע שעבר לא שלל זאת לחלוטין. גם חימוש חשאי של הכורדים אינו מתכון ליציבות אלא ההפך. וגם בלי כוחות קרקעיים, מבצעים לשינוי משטר הם יקרים ומסוכנים. בלוב נדרשו שבעה חודשים לחיסולו של מועמר קדאפי, אך המדינה שקעה במלחמת אזרחים. הנסיונות לסלק את בשאר אסד בסוריה הוליכו להסלמה ומעורבות של אירן, רוסיה וחיזבאללה, מלחמת אזרחים, אסון הומניטרי והמוני פליטים. מאפיין נוסף, ממשיך גורדון, הוא הנטייה להכריז מוקדם מדי על ניצחון. שישה שבועות אחרי הפלישה לעירק קבע ג'ורג' בוש הבן ש"המשימה הושלמה" – ואז עירק שקעה בגל נורא של אלימות. הילרי קלינטון, אז שרת החוץ, חגגה ניצחון בטריפולי לאחר שבעה חודשים – ואז הלובים החלו להילחם זה בזה. מנהיגי ארה"ב הצהירו בזה אחר זה שהניצחון בפתח באפגניסטן – ולבסוף הודו בתבוסה. ברור מדוע קשה יותר להציב ממשלה טובה מאשר להפיל ממשלה גרועה. סילוק משטר יוצר חלל ריק פוליטי וצבאי שקשה אם לא בלתי אפשרי למלא. קבוצות אופוזיציה שהיו מאוחדות נגד המשטר מתפצלות לאחר הפלתו. התוצאה לעיתים קרובות היא מלחמת אזרחים, כאשר שכנים שופכים שמן על המדורה, ואם מישהו מנצח – זהו בעל הכמות הגדולה ביותר של רובים והנכונות הרבה ביותר להשתמש בהם. נחמד להאמין, כמו טראמפ, שהמקרה הנוכחי יהיה שונה. אבל אירן היא מדינה בת 93 מיליון תושבים, מפולגת עמוקות על-פי קווים אתניים, אידיאולוגיים ופוליטיים. האופוזיציה חלוקה בתוכה, אין לה מנהיג ברור וברובה אינה חמושה – בעוד לצד המשטר ניצבים אנשים אכזרים, חמושים היטב וגבם אל הקיר. בנסיבות אלו, לצפות מ"העם האירני" ש"יתפוס שליטה" – משמעותו לתת לתקווה עדיפות על פני הניסיון. יש לקוות שמשטר נורא זה אכן יפול ויוחלף במשטר הגון ויעיל. אבל תקווה איננה בסיס למדיניות. המחשבה שאפשר להתעלם מלקחי ההיסטוריה ולצאת למלחמה בלא אישור הקונגרס ותמיכת הציבור, היא הימור ענק של טראמפ – לא רק על נשיאותו, אלא גם על חייהם של אין-ספור אמריקנים, אירנים ואחרים, מסיים גורדון.