השיר שנבחר מסמן גם תפנית סגנונית. אחרי שנתיים שבהן ישראל הלכה בעיקר על בלדות דרמטיות עתירות רגש, "מישל" מביא קו אחר: פופ-סול קצבי, מודרני ורב-לשוני, עם שילוב של עברית, צרפתית ואנגלית. זה שיר שמבקש להיות גם אישי וגם בינלאומי, גם נגיש לקהל הרחב וגם מספיק אלגנטי כדי לבלוט מול מדינות אחרות. לא רק שיר, גם סיפור רשמית, "מישל" הוא שיר על קשר רעיל, על שחרור רגשי ועל הניסיון להיחלץ ממערכת יחסים שאינה נותנת מנוח. את השיר כתבו נדב אהרוני, צליל קליפי ויובל רפאל, נציגת ישראל לאירוויזיון 2025 ושורדת הטבח בנובה. הדמות "מישל" מוצגת, לפי ההסבר הרשמי, כסמל אוניברסלי לאהבה בלתי אפשרית, כזו שכל אחד יכול ליצוק אליה את הסיפור הפרטי שלו. אבל בעולם האירוויזיון, במיוחד השנה, כמעט שום דבר לא נשאר רק ברמה הרשמית. זמן קצר לאחר חשיפת השיר החלו להופיע בתקשורת הבינלאומית תהיות על משמעותו האפשרית של השם "מישל". כלי תקשורת בספרד, ובהם RAC1, דיווחו על טענות מצד מעריצים שלפיהן "מישל" הוא שמה של חיילת ישראלית שנפצעה קשה במתקפת 7 באוקטובר. מכאן הדרך הייתה קצרה להעלאת שאלות על מסר פוליטי סמוי ועל התאמה לכללי הניטרליות של איגוד השידור האירופי.

המשלחת הישראלית דחתה את הטענות הללו באופן חד, והבהירה כי השם נבחר בגלל הצליל המלודי שלו ובשל החיבור הטבעי לשפה הצרפתית, שמשולבת בשיר. אלא שגם ההכחשה הזו לא עצרה את הדיון. להפך: היא רק המחישה עד כמה כל פרט סביב הנציגות הישראלית נבחן השנה בשבע עיניים. מהפסגה לבלימה מסוימת בשלב הראשון, נראה היה שישראל עלתה על מסלול מבטיח במיוחד. עם בחירתו של בתן בינואר, ישראל זינקה למקום הראשון בטבלות ההימורים, עם סיכויי זכייה שהוערכו בכ-11%. באותם ימים נבנה הזינוק על כמה הנחות: היכולת הווקאלית המרשימה של בתן, הנראות הבימתית שלו, והאפשרות שישראל תמשיך ליהנות מהצבעת קהל חזקה, כפי שקרה בשנתיים האחרונות. אלא שהמרוץ לאירוויזיון הוא עסק הפכפך, ומה שנראה בינואר כמו זינוק אל עבר הפסגה הפך במרס לתמונה מורכבת יותר. הנתונים המעודכנים מציבים את ישראל במקומות 5 עד 8, בעוד פינלנד, עם Linda & Pete, מובילה בבטחה את הטבלה עם 24% סיכויי זכייה. גם אוסטרליה, עם דלתא גודרם, ודנמרק התחזקו ודחקו את ישראל מעט לאחור. המשמעות איננה קריסה, אלא התקררות מסוימת. ישראל עדיין נחשבת מועמדת חזקה, ובוודאי מועמדת בטוחה להעפלה לגמר. אבל ההילה הראשונית של "מועמדת ודאית לניצחון" הוחלפה בזהירות. השיר עדיין במשחק, אך כרגע הוא כבר לא לבד בצמרת. העולם מתווכח על "מישל" התגובות לשיר חשפו שוב עד כמה אירוויזיון הוא לא רק תחרות מוזיקה, אלא גם זירה של טעם, זהות, שיווק ופוליטיקה. מצד אחד, לא מעט מבקרים ומעריצים החמיאו מאוד לבתן. קולות מקנדה ומספרד תיארו התפעלות מהעוצמה הרגשית שלו ומההפקה, ויש מי שמצאו בשיר ניחוח המזכיר את הסגנון של סטרומאה. ברשתות שיבחו את הקול המחוספס, את הכריזמה ואת התחושה שיש כאן מבצע שיודע להחזיק במה. עבור התומכים, בתן הוא בדיוק מה שתחרות כזו צריכה: זמר עם אישיות ברורה, קול מובחן ונוכחות שיכולה לדבר גם אל צוותי השיפוט, לא רק אל הקהל בבית. היו מי שכינו אותו "סופרסטאר", והעריכו שהוא עשוי לגרוף ניקוד גבוה מהמדרגים המקצועיים. מן הצד השני עלתה ביקורת מסוג אחר. בפורומים דוגמת Reddit נטען כי "מישל" נשמע "צרפתי מדי", וכי דווקא ההפקה המלוטשת והקו הבינלאומי מטשטשים את הזהות הישראלית הייחודית. אחרים טענו שמדובר בשיר נעים ואיכותי, אבל לא כזה שנחרת מיד בזיכרון, ודאי לא בשנה שבה כמה מהמדינות שולחות שירים בולטים ואגרסיביים יותר מבחינה בימתית. וכך, כמעט כרגיל באירוויזיון, גם כאן אין קונצנזוס. יש מי ששומעים להיט עם פוטנציאל, ויש מי ששומעים שיר טוב, אבל לא אירוע. כשהמחאה גולשת אל המסך הוויכוח על "מישל" אינו מתקיים רק ברמת הביקורת המוזיקלית. הוא מתנהל גם בזירת המחאה. סרטון השיר ביוטיוב צבר כמות חריגה של כ-11 אלף סימוני שלילה, נתון שיוחס למחאה מאורגנת נגד השתתפות ישראל על-רקע המלחמה, ולאו-דווקא לביקורת על איכות השיר עצמו. זהו נתון שממחיש היטב את המצב השנה: כל ניסיון למדוד את השיר רק בכלים מוזיקליים נתקל מיד במציאות הפוליטית. קשה לדעת מה מתוך הרעש מייצג באמת את דעת הקהל המוזיקלית, ומהו ביטוי למחאה רחבה יותר נגד ישראל. מבחינת המשלחת, זו מציאות שמסבכת את התמונה, משום שגם הצלחה אמנותית ברורה עלולה להיבלע בתוך גל של התנגדות פוליטית.

אירוויזיון בצל משבר חסר תקדים ומעל כל אלה מרחפת הדרמה הגדולה באמת: עצם השתתפותה של ישראל בתחרות. למרות החלטת איגוד השידור האירופי לאפשר לישראל להשתתף גם השנה, חמש מדינות הודיעו על פרישה: ספרד, אירלנד, הולנד, איסלנד וסלובניה. הצעד הזה, שנעשה במחאה על השתתפות ישראל ועל המצב ההומניטרי בעזה, יצר את אחד המשברים החריפים שידעה התחרות זה שנים. הפרישה של חמש מדינות אינה עוד רעש רקע. היא משנה את האווירה סביב האירוע כולו, ופוגעת בדימוי החגיגי, המאחד והקליל שהתחרות אוהבת לשווק. גם בעולם המעריצים כבר נשמעים קולות שמודים כי השנה האירוויזיון ייראה אחרת. מייסד אתר המעריצים Wiwibloggs צוטט כאומר כי "מבוכה עמוקה מרחפת" מעל התחרות, וכי היא תהיה השנה פחות חגיגית מבעבר. במילים אחרות: נועם בתן לא מגיע רק לתחרות שירים. הוא מגיע לזירה טעונה, שבה כל ביצוע עלול להפוך גם לאמירה.

המבחן האמיתי עוד לפניו הקליפ הרשמי, שביים אופיר פרץ, מנסה לתת לשיר מעטפת מדויקת: חלל שחור ומינימליסטי, מבני בטון ברוטליסטיים, ורקדניות בלבוש אופנת רחוב. זו מעטפת נקייה, מסוגננת, שנועדה להשאיר את המיקוד על בתן ועל האנרגיה של השיר. המבקרים מציינים שוב ושוב שהמפתח להצלחה בווינה יהיה הביצוע הקולי. "מישל" אינו שיר שאפשר רק "לעבור" איתו על הבמה. הוא דורש דיוק, שליטה ונוכחות שמצליחה להחזיק גם אינטימיות וגם דרמה. אם בתן יגיע לביצוע שיא, השיר עוד יכול לעלות מחדש בטבלות ולהפוך לאחד הרגעים הזכורים של הערב. אם יהיה פחות מדויק, הסכנה היא שהשיר יישמע נעים אך לא בלתי נשכח.

בתן עצמו ניסה לשמור על קו פשוט, כמעט צנוע, כשהצהיר בראיונות כי הוא מגיע לווינה "פשוט כדי לשיר" ומקווה שהמוזיקה תצליח לגעת בלבבות ולייצר רגעים של אור בתוך המציאות המורכבת. זה משפט תמים לכאורה, אבל אולי דווקא בו טמונה תמצית הסיפור כולו: נציג ישראל מבקש להביא שיר, בזמן שחלקים גדולים מהעולם מתעקשים לראות בו יותר מכך. המבחן הגדול יגיע בחצי הגמר הראשון ב-12 במאי. שם יתברר אם "מישל" תצליח לפרוץ את מעטפת הרעש, המחאה והחשדנות, ולכפות על אירופה להקשיב קודם כל למוזיקה. עד אז, ישראל נשארת בין שני קטבים: מצד אחד שיר עם פוטנציאל אמיתי, מבצע חזק ושוק הימורים שעדיין נותן הרבה כבוד. מצד שני סערה בינלאומית שעלולה להשפיע על כל צליל, כל מצלמה וכל הצבעה.