שש המדינות החברות במועצת המפרץ לשיתוף פעולה מתקשות לשתף פעולה. התוכניות למטבע משותף ומסילת רכבת בחצי-האי ערב מפגרות בעשרות שנים אחרי לוח הזמנים. מחלוקות ביחסי חוץ הובילו למריבות ארוכות שנים בין מונרכים.
המלחמה עם אירן הובילה להסכמות טראומטיות, אומר אקונומיסט, לאחר שזו תקפה אותן ב-2,000 טילים וכטב"מים. אולם, אין עדיין אחדות דעים בנוגע לתגובה. המחלוקות אינן רק בין המדינות אלא גם בתוכן, בהן יש הקוראים לאיפוק ואחרים דורשים תגמול. מדינות המפרץ משותקות משום שאינן בוטחות באף אחד מן הצדדים – כולל הן עצמן.
מדינות המפרץ דחקו בדונלד טראמפ שלא לתקוף את אירן, וכאשר המלחמה נראתה בלתי נמנעת הן הוסיפו כוכבית: אם אתה עושה את זה, עשה את זה נכון. הן חששו שארה"ב תגרור אותן לעימות שבסופו אירן רק תיחלש. הן יודעות שלא ניתן לסמוך על טראמפ, שרק אשתקד עמד בריאד ויצא נגד מלחמות של התערבות. והן קוראות את הסקרים לפיהם רוב האמריקנים מתנגדים למלחמה ושיעור התמיכה בטראמפ הוא 38% בלבד. מבחינת תומכי הריסון, הצטרפות למלחמה היא סיכון בלתי סביר: מדינות המפרץ יהפכו למטרה בעוד ארה"ב תסתלק.
במקביל, האמון באירן – שמעולם לא היה גבוה – קרס לחלוטין. סעודיה ואיחוד האמירויות עמלו במשך שנים לשפר את יחסיהן איתה, וקטר תמיד שמרה על קשרים ידידותיים עימה. למרות זאת, כולן הותקפו. בעיני הניצים, הריסון נראה תמים, כי קרוב לוודאי שאירן תסלים את ההתקפות. ההתנצלות של הנשיא מסעוד פזשכיאן התבררה עד מהרה כחסרת ערך.
מדינות המפרץ גם חוששות מפני מה שיקרה אחרי המלחמה. גם אם המשטר ישרוד, הוא יהיה תחת עיצומים אמריקניים כבדים ויצטרך לתקן נזקים במיליארדים. הוא עשוי להמשיך להציק להן במתקפות כטב"מים או בחסימת מצר הורמוז. התומכים בפעולה כעת טוענים, כי מוטב לנסות ליצור הרתעה כלשהי כל עוד ניתן להכות את אירן וליהנות מהגנתה של ארה"ב.