בחירתו של מוג'תבא חמינאי למחליפו של אביו, עלי חמינאי, היא נקודת מפנה למשטר באירן – סבור Foreign Policy. הוא היה במשך זמן רב דמות משפיעה מאחורי הקלעים, ושם בנה את כוחו מאז שאביו התמנה למנהיג העליון ב-1989. ב-2005 האשים אותו מהדי קארובי בתפירת הבחירות לנשיאות בהן נבחר מחמוד אחמדיניג'אד.
בשנים הבאות צבר מוג'תבא כוח מבלי לשאת באחריות. בשנת 2009 פיקח על דיכוי ההפגנות נגד זיוף הבחירות לנשיאות. אז החלו אירנים לקלל אותו: "שתמות ושלעולם לא תהיה מנהיג". 17 שנים מאוחר יותר, קרה בדיוק מה שחששו מפניו – וכעת רבים מפחדים שהדיכוי יהיה קשה עוד יותר. רבים רואים אותו שמי שמייצג את הצורה המסתגרת, המושחתת והאכזרית ביותר של הרפובליקה המוסלמית.
המנטליות של מוג'תבא דומה לזו של אביו. הוא מאמין ביצירה האומה השיעית, עוין עד מאוד לארה"ב, שונא עמוקות את ישראל, תומך ב"ציר ההתנגדות" ומאמין בכפייה ככלי שלטון מרכזי. קידומו שולח מסר ברור ביותר לחברה האירנית, לאזור ולעולם: המשטר אפילו אינו מעמיד פנים שהוא מוכן להתחדש. הוא משדר המשכיות קיצונית, סגירות של המשטר וחיזוק הממשק בין הסמכות הדתית למנגנוני הכפייה.
בזה בדיוק תומכים משמרות המהפכה, מסביר Foreign Policy. למוג'תבא יש קשר הדוק איתם ולרשת הפוליטית סביב לשכתו של אביו. מבחינת המשמרות, זה אינו הזמן המתאים למישהו שיציג מתינות טקטית או יהיה מוכן לשאת ולתת עם המערב. הם זקוקים למישהו שהם סומכים עליו, שיגן על האינטרסים שלהם ושיקבל את מדינת המשטרה אותה סייעו להקים. מוג'תבא עונה על הדרישות יותר מאשר אישים כמו חסן רוחאני או סאדק לריג'אני.
מוג'תבא לא בנה בסיס ציבורי עצמאי. הוא לא טיפס במעלה מוסדות גלויים לעין כמו בכירים דתיים קודמים. חשיבותו נובעת מיחסי קרבה, גישה וקשרים. הוא בנה קשרים קרובים גם עם הבסיג' ואנשי דת, הרואים אותו כממשיך הדוקטרינה של אביו. בעיצומן של מלחמה, התנגדות פנימית וחיסול מנהיגות, ההמשכיות הזאת היא נכס למי שהישרדות המשטר עומדת בראש מעייניהם.