אירן הורתה לאזרחים באיחוד האמירויות הערביות להתפנות מהנמלים שלהם. לאחר מכן (בשבת בבוקר) היא שיגרה לעברם 9 טילים בליסטיים ו-33 כטב"מים. אברהים זולפיקארי, דובר המטה המרכזי "חאתם אל-אנביא", הופיע בטלוויזיה הממלכתית האירנית והאשים את ארצות הברית בשיגור טילים לעבר איים אירניים, כולל אבו מוסא וח'ארג, מתוך "נמלים, רציפים ומקומות מסתור באיחוד האמירויות". הוא הכריז על "זכותה הלגיטימית" של אירן לתקוף את נקודות השיגור הללו כנקמה, ודחק באזרחי איחוד האמירויות לעזוב את כל אזורי הנמלים ומתקנים הקשורים לארה"ב מיד כדי למנוע פגיעה.
שעות לאחר מכן, משרד ההגנה של איחוד האמירויות אישר יירוט של 9 טילים בליסטיים ו-33 כטב"מים ששוגרו מאירן ב-14 במרץ. סכומים מצטברים מאז 28 בפברואר: 294 טילים בליסטיים, 15 טילי שיוט ו-1,600 כטב"מים שנורו לעבר איחוד האמירויות. שישה בני אדם נהרגו. מאה ארבעים ואחד נפצעו. תושבים זרים רב-לאומיים מפקיסטן, נפאל, בנגלדש והודו בין הנפגעים. איחוד האמירויות לא הגיבה פומבית לאיום. היא לא צריכה. התגובה היא מניין היירוטים.
ההאשמה שארצות הברית מבצעת שיגורים מנמלי איחוד האמירויות אינה מאומתת. אף מקור עצמאי, אף הודעת סנטקום, אף צילום לווין ואף אישור של בעלי ברית אינם תומכים בטענה כי טילים אמריקניים נורים מאדמת האמירויות. ארה"ב פועלת מבסיס חיל-האוויר "הנסיך סולטן" בסעודיה, מקבוצות תקיפה של נושאות מטוסים בים הערבי ובים סוף, ומדיאגו גרסיה. איחוד האמירויות מארחת את בסיס חיל-האוויר "אל-דאפרה", התומך במבצעים אוויריים אמריקניים, אך להאשמה הספציפית של שיגור טילים מבוסס נמלים נגד אבו מוסא וח'ארג יש אפס אישוש מחוץ לתקשורת הממלכתית האירנית.
האיום אינו עוסק בראיות. הוא עוסק בארכיטקטורת הסלמה. אירן איבדה את ההגנה הצבאית של אבו מוסא כאשר ארה"ב תקפה את חיל המצב של ח'ארג ב-13 במרץ. אירן השתלטה על אבו מוסא ב-1971, יומיים לפני עצמאות איחוד האמירויות, ומחזיקה בו מאז כעמדה קדמית השולטת על הגישות למצרים. איחוד האמירויות טוענת לריבונות מזה חמישים וחמש שנים. ההאשמה של אירן כי איחוד האמירויות מארחת תקיפות נגד אי-שאיחוד האמירויות מחשיבה כשטחה הריבוני שלה הופכת חמישים וחמש שנים של גאופוליטיקה למשפט בודד: אירן מאיימת להפציץ את איחוד האמירויות בגלל סיוע לכאורה לאמריקה לתקוף אי-שאיחוד האמירויות אומרת שאירן גנבה.
הקריאה לפינוי היא נשק. לא מחווה הומניטרית. היא משרתת שלוש מטרות בו-זמנית. ראשית, היא פסיכולוגית: כל עובד נמל, מפעיל מנוף ומתאם משלוחים בנמלי ג'בל עלי, פוג'יירה ואבו דאבי נושא כעת את הידיעה שאירן מחשיבה אותם כנפגעים בקרבת מקום. שנית, היא כלכלית: אם עובדי נמל מתפנים, הנמלים מואטים, והנמלים שמואטים הם אלה שמעבדים את המסחר שהופך את איחוד האמירויות למרכז עולמי. שלישית, היא דיפלומטית: הקריאה ממסגרת כל תקיפה אירנית עתידית על נמלי איחוד האמירויות ככזו שהוזהר לגביה, הוכרזה מראש, ולכן, במסגור של אירן, היא באשמת אזרחים שלא עזבו.
איחוד האמירויות סגרה את בית החולים של אירן. ביטלה את הרישיונות של חמישה בתי ספר אירניים. סגרה את המועדון האירני. גירשה את כל הסגל הממשלתי האירני. צמצמה את הקונסוליה לעובדים מקומיים. סגרה את השגרירות שלה בטהרן. ועכשיו אירן אומרת לאזרחים אמירתים להתפנות מהערים שלהם בגלל שהמדינה שאירן תקפה מארחת לכאורה את המדינה שתקפה את אירן בחזרה.
מאתיים תשעים וארבעה טילים בליסטיים. חמישה עשר טילי שיוט. אלף שש מאות כטב"מים. שישה מתים. מאה ארבעים ואחד פצועים. בית החולים נסגר. בתי הספר נסגרו. המועדון נסגר. הסגל גורש. ועכשיו הקריאה לפינוי, שהוצאה על-ידי המטה הצבאי של מדינה שהמנהיג העליון שלה אינו יכול לעמוד, שהצי שלה טבוע, שחיל-האוויר שלה אינו קיים, ושיכולת ייצור הטילים שלה הפכה, במילותיו של האיש שהפציץ אותה, ל"מובסת תפקודית". האיום אמיתי. היכולת שמאחוריו מתכווצת. והפער בין השניים נמדד ב-33 הכטב"מים שאיחוד האמירויות הפילה היום.