מליאת הכנסת אישרה לפנות בוקר (24.3.26) בקריאה שנייה ושלישית את חוק שיפוט בתי דין דתיים (בוררות), התשפ"ו-2026, המרחיב את סמכותם של בתי הדין הרבניים והשרעיים לדון בסכסוכים אזרחיים כבוררים - אך רק בהסכמת הצדדים. 65 חברי כנסת תמכו בהצעה, מול 41 מתנגדים. החוק מחזיר למעשה סמכות שהייתה קיימת עד פסיקת בג"ץ ב-2006, אשר קבעה כי אין לבתי הדין הדתיים עיגון חוקי לדון בעניינים אזרחיים. כעת, לאחר עיגון מפורש בחוק, מתאפשרת חזרה למודל שבו צדדים רשאים לבחור מרצונם ליישב סכסוכים ממוניים במסגרת דין דתי, בפיקוח ממלכתי. החוק מעגן מנגנון בוררות מוסדר:

• הסכמה מלאה - סמכות בית הדין תינתן רק לאחר חתימה מפורשת בכתב של כל הצדדים;

• בדיקת רצון חופשי - בתחילת ההליך יידרש בית הדין לוודא כי ההסכמה לא ניתנה תחת לחץ;

• שמירה על זכויות יסוד - פסקי הדין כפופים לחוקי המגן, בהם חוק שיווי זכויות האישה ודיני עבודה;

• הגבלות תחולה - לא ניתן לדון בעניינים פליליים, מנהליים או בסכסוכים בין בני זוג, וכן לא כאשר המדינה צד להליך;

• חריג בדיני עבודה - בוררות תתאפשר רק ביוזמת העובד, וכפוף לווידוא הסכמה חופשית.

יתרון מרכזי שמדגישים יוזמי החוק הוא יצירת חלופה ממלכתית לבוררות פרטית: הליך מתועד, עם פרוטוקולים ואפשרות לערעור, ותוקף אוטומטי לפסק הדין - ללא צורך באישור נוסף של בית משפט. הטיעון בעד: הרחבת חופש הבחירה בקרב תומכי החוק מדגישים כי מדובר במהלך ליברלי במהותו - הרחבת חופש הבחירה של אזרחים. יו"ר ועדת החוקה, ח"כ שמחה רוטמן, אמר: "זו הצעה פשוטה וטריוויאלית שהייתה צריכה להיות מוסכמת על כולם, כי אין דבר שהוא יותר ליברלי מזה - לתת לשני מבוגרים להגיד שהם רוצים לדון בהסכמה בסכסוך ביניהם לפי דין תורה". גם במערכת בתי הדין הרבניים רואים במהלך תיקון היסטורי. נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב דוד יוסף, הדגיש כי מדובר בהשבת זכות בסיסית לציבור המבקש לדון לפי ההלכה במסגרת ממלכתית מפוקחת, תוך שילוב בין מסורת משפטית לבין סדרי דין מודרניים. ההיגיון המרכזי של התומכים: החוק אינו כופה דבר, אלא מוסיף מסלול וולונטרי בלבד. במובן זה, הוא אינו מחליף את מערכת בתי המשפט אלא פועל לצידה. הביקורת: חשש ללחץ חברתי ופגיעה בזכויות מנגד, באופוזיציה הושמעה ביקורת חריפה, שלפיה גם אם החוק מנוסח כהסכמי - בפועל עלול להיווצר לחץ חברתי או כלכלי על צדדים להסכים לבוררות דתית. ח"כ גלעד קריב (העבודה) תקף את החוק בחריפות וכינה אותו "חוק של חמץ... ממשלה וקואליציה תאבות כוח", תוך טענה כי מדובר בהרחבת כוחם של מוסדות דתיים על חשבון המערכת האזרחית. ח"כ נעמה לזימי (העבודה) הזהירה כי החוק עלול ליצור בפועל "מערכת משפט נפרדת", וטענה כי מדובר בצעד נוסף לכיוון מדינת הלכה. גם ח"כים נוספים מיש עתיד, מישראל ביתנו ומכחול לבן העלו חשש לפגיעה בזכויות נשים ולכך שהרכב הדיינים - גברי בלבד - עלול להשפיע על תוצאות ההליך. ביקורת נוספת נגעה לעיתוי: קידום החוק בעיצומה של מלחמה נתפס בעיני חלק מהמתנגדים כהעדפה של מהלכים אידיאולוגיים על פני סוגיות דחופות יותר. עם זאת, חלק ניכר מהטענות מקבל מענה ישיר בנוסח החוק:

• הדרישה להסכמה מפורשת בכתב ולבדיקת רצון חופשי נועדה להתמודד עם חשש ללחץ;

• ההחרגה של סכסוכי משפחה נועדה למנוע כפייה עקיפה במסגרת הליכי גירושין;

• הכפיפות לחוקי המגן מבטיחה כי לא ניתן לפגוע בזכויות יסוד גם במסגרת דין דתי;

• האפשרות לפנות לבתי המשפט נותרת פתוחה בכל עת - אין בלעדיות לבתי הדין.

בנוסף, עצם העובדה שבתי הדין פועלים תחת מסגרת ממלכתית מפוקחת - ולא כבוררות פרטית - נתפסת בעיני התומכים דווקא כהגנה נוספת על הצדדים. בין משפט אזרחי למשפט עברי החוק החדש ממקם מחדש את המשפט העברי בתוך המערכת הממלכתית, לא כתחליף אלא כחלופה. הוא משלב בין עקרון חופש הבחירה לבין ניסיון להבטיח הגנות משפטיות מודרניות - אך גם חושף את המתח העמוק בחברה הישראלית בין תפיסות שונות של משפט, זהות וזכויות. בסופו של דבר, השאלה שתלווה את יישום החוק אינה רק משפטית, אלא חברתית: עד כמה הבחירה תהיה אכן חופשית, ועד כמה הציבור יאמצה בפועל.