פרולוג

הבית שבנה אביו שנים אחדות אחרי שהתיישב בעיר, נחשב מן הנאים בפורטסמות’. לכל אורכה של הגומחה הרחבה והעגולה בקיר חדר המגורים הותקן חלון גבוה שנשקף אל הגן היפה. סם הביט בעולם שסיים להאפיר והחל להשחיר, נעץ מבט באורלוגין הגדול שאישר כי אכן פנה היום לערוב. האפלה שירדה הייתה צלולה במיוחד, רק פיסות אחדות של עננים הכתימו את הכיסוי הכהה של השמיים. היה זה מסוג הערבים שסם ציפה להם בקוצר רוח. הוא לקח לידיו את פנס האיתות הגדול, בעל תריסי הפלדה שאפשרו להסתיר את אורו לחלוטין, והצית בו אש. לאורו טיפס בגרם המדרגות. עשר האחרונות שבהן היו תלולות וצרות והובילו אותו למצפה - מקדש המעט של אביו. זה שלוש שנים היה סם היחיד מבני הבית שהותר לו להיכנס גם בהיעדרו. המצפה היה מגדל זעיר שפרץ מתוך גג הרעפים. ארבעה חלונות נקרעו בארבע פאותיה של הפירמידה שבראשו. תריסי עץ כבדים הגנו עליהם. הזכוכית הוונציאנית העבה והמשובחת שהותקנה בכל אחד מהם, הייתה צלולה ונטולת כל פגם. במרכז הגג ניצב ליבו של המצפה - הטלסקופ המשוכלל ורב-העוצמה. מאחוריו בילה ג’ושוע בנאדי שעות ארוכות ומענגות בטיול בשבילי הרקיע. סם היה בן שש כשאביו התיר לו להצטרף לראשונה לתצפית. בהגיעו לגיל עשר, כינה אותו אביו בשמו העברי, שמואל, והתיר לו לעלות גם בלי ליווי. כשתהה סם על השימוש בשם העברי, גיחך האב בגאווה ואמר כי סם הולך בדרכי האמורא שמואל, שאמר: "נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילין דנהרדעא". מאז הקפיד אביו לכנותו שמואל כל אימת שישבו יחד במצפה. סם פתח את התריס מעל החלון המערבי, ניגב את הזכוכית בזריזות, הציב את הפנס לצד הכיסא והגיף את התריסים. כוכב החמה ונוגה כבר נראו היטב בעין לא מזוינת, וידע שבקרוב יופיע גם מאדים. בעודו מתרווח על כורסת אביו ונועץ את עינו בעדשה, שמע זעקה איומה שעלתה מגרונה של אישה. עוד זעקות נשמעו וסם זינק על רגליו, ירד במדרגות ושעט לכיוון החצר הנטושה, שממנה עלו הזעקות. הוא פרץ את השער השבור וזיהה שתי דמויות בפינה המרוחקת.מרגע זה השתנו חייו לתמיד.

חלק ראשון

פרק 1 ביום אחד ב-1710 יצא יצחק בנאדי לאוויר העולם בתֶטוּאָן. אביו משה לא היה בעיר, אבל אמו פורטונה הייתה סמוכה ובטוחה שהוא ישוב הביתה עד ליום ברית המילה. זה חמש שנים, מאז כבשה בריטניה את "הסלע" מעבר למיצר, היה משה בנאדי בנסיעות תכופות בין גיברלטר ותטואן - עיר הנמל המרוקאית היחידה בים התיכון, שהגויים כינו "היונה הלבנה", והקהילה היהודית, מגורשי ספרד ופורטוגל, כינו "ירושלים דה-מרואקוס". משה הקפיד לקצר ככל האפשר את השהייה מחוץ לבית, ואכן הגיע לחגוג ואף למול את בנו בעצמו, אך יצא מייד שוב לעסקיו שהפכוהו לאחד האמידים בעיר. עם זאת, היעדרויותיו התכופות גרמו מורת רוח לפורטונה. היא האיצה בו ללכת בדרכם של כמה מיהודי תטואן ולעקור לגיברלטר. היא ידעה שהדבר ירחיקה מקרובים ומידידים, אבל קיוותה שכך יוכלו לבלות יותר זמן ביחד. משה לא פסל את הרעיון, אבל הוא גרס שאסור להיחפז. הקמתה של קהילה יהודית חדשה מעולם לא הייתה עניין שמותר להקל בו ראש, ואומנם לפתע הוטלה שוב גזֵרה נגד היהודים: הבריטים נכנעו לדרישות הספרדים, וגירשו את היהודים שכבר התיישבו בגיברלטר. הדרישה התבססה על סעיף בחוזה אוטרכט בדבר מסירת גיברלטר לבריטים. הספרדים גמלו לבריטים בהסרת המצור היבשתי על גיברלטר ופתיחת הגבול עם ספרד. הסוחרים היהודים המשיכו לבקר והתקבלו בסבר פנים יפות, אך עסקיהם החלו להיפגע. הגזֵרה שרדה רק כשנה, ב-1718 פרצה שוב מלחמה בין ספרד ובריטניה. האיסור בוטל, והיהודים הוזמנו אחר כבוד להתיישב בגיברלטר ולקדם את כלכלתה במלוא כישרונם. ב-1721, התרצו בריטניה ומרוקו, והסכימו על התיישבות אזרחים הדדית ועל מתן זכויות אזרח לבריטים במרוקו ולמרוקאים בגיברלטר. "עוקרים לגיברלטר!" בישר אז משה לפורטונה בחגיגיות. כך הצטרפה משפחת בנאדי אל מכריהם - משפחותיהם של אברהם אקריש, אברהם בן אידר ומשה קנזינו - שכרה בית והתיישבה בצילו של הסלע. שנתיים לאחר הגיעם נבנה בית הכנסת "שער השמיים". יצחק בנאדי היה בר המצווה הראשון שעלה בו לתורה. שנתיים אחר כך עלה לתורה אחיו ראובן. באותה שנה נכנסה משפחת בנאדי לביתה החדש. הבית המפואר והמרווח שימש עדות בולטת לפריחת עסקיו של משה. הבקר, העופות והדגנים שהביא מתטואן נמכרו תחילה לחיל המצב, ובהמשך גם לאוניות סוחר ולאוניות הצי המלכותי. --- יצחק גדל והיה לנער נאה ומבריק. את מיטב כישרונו גילה בשפות. הוא דיבר, קרא וכתב ברהיטות בספרדית, באנגלית ובערבית. גם עברית טובה הייתה שגורה בפיו. בהיותו בן שמונה-עשרה צירף אותו אביו לחברת המסחר שלו. שנתיים אחר כך הצטרף גם ראובן. באותה תקופה מינה משה את יצחק למנהל החברה ונטל לעצמו את תפקיד היו"ר. עסקי החברה המשיכו לפרוח, ובנוסף על המסחר, הרחיבה החברה את עסקיה גם לסוכנות אוניות ולסוכנות כספים לימאים. יצחק היה מכור לעבודה. מעלות השחר ועד החשכה ישב במשרדו, סבב בשווקים, ביקר את מנהלי הרכש בקסרקטינים ובמשרדי הנמל וטיפח את יחסיו עם נציגי הממשל הבריטי. בליל שבת הייתה מתכנסת המשפחה ליד שולחנו של משה לארוחה, ואחריה לשירת פיוטים. כמעט תמיד אירחו חברים או אורחים נכבדים שנקלעו לגיברלטר. ערב אחד, כשהגיע יצחק, אחרון כדרכו, הציג לפניו אביו את סניור וסניורה פונטרמולי מגנואה, ואת בתם סימה. יצחק נפעם מיופייה. במהלך השיחה נוספה גם התפעלותו מתבונתה ומאורח דיבורה המרשים. בקיץ 1737 נערכה חתונתם. יהודי גיברלטר לא ראו שמחה כזאת מימיהם. גם הבריטים, ובהם המושל ומפקדי חיל המצב, היו שותפים להתפעלות. משה העמיד לרשות הזוג הצעיר בית יפה, והכול ציפו להמשך השושלת. אולם למשפחה המצליחה ולזוג הצעיר ציפו שנים של מפח נפש, שבהן סימה לא הרתה. עברו שבע שנים ארוכות עד שהתרחש הנס, ובלידה קשה הביאה לעולם את התאומים, יהושע ואהרן. הרופא הסביר לבני הזוג שסימה לא תוכל ללדת יותר. ההורים הצעירים הודו לאל שנתן להם שני בנים, ושסימה שרדה. שנה לאחר הולדת התאומים בא לעולם משה, בנם של ראובן ואשתו, מלכה אלמוזנינו, בתו של אחד מרבני תטואן. בגלל בריאותו הרעועה נכנע משה להחלטת המשפחה, ונמנע מִלַמוּל בעצמו את נכדו. שבוע לאחר מכן הלך לעולמו בטרם עת. את ניהול החברה הוריש ליצחק, בעוד ראובן נשאר שותף. הסידור נמצא ראוי בעיני שני האחים, ראובן היה פחות מסור לענייני העסק. הוא הקדיש יותר זמן לתורה, שהה שעות בבית הכנסת והיה שותף להקמת ישיבת "עץ חיים". שנה לאחר הולדת בנו הודיע ראובן ליצחק כי החליט לעלות לארץ הקודש ולהתיישב בצפת. יצחק בירך אותו על החלטתו, והבטיח לו שרווחיו כשותף בעסק המשפחתי יישלחו אליו. עיסוקיו של יצחק הטילו חלק גדול ממעמסת חינוך התאומים על סימה. היא התמסרה למשימה באהבה ובהתלהבות. השניים, למרות דמיונם החיצוני, היו שונים זה מזה. יהושע, ג’וש, היה הפעיל והחריף. הוא גם זה שירש מאביו את הכישרון לשפות. כבר מגיל צעיר דיבר אנגלית וספרדית קסטיליאנית כשפות אם, ולמד גם לדינו. אהרן היה שקט ומופנם יותר, פחות חריף ונמרץ, אך לא פחות נבון, יסודי וקפדן. --- באחד הבקרים בדרכו למשרד הבחין יצחק בבחור צעיר, אנגלי לפי מראהו, קטוע רגל, יושב על הארץ עם שני קביים לצידו וממרר בבכי. למרות מצבם הרעוע של בגדיו, הם נראו כלבושו של ג’נטלמן. יצחק סייע לו לקום וחזר על עקביו, בעודו תומך בבחור שהמשיך למרר בבכי, עד שהגיעו בחזרה לבית בנאדי. הוא הושיב אותו במרפסת, והקשיב להשתלשלות האירועים שהביאו אותו למצבו העלוב. צ’רלי יום היה בנו היחיד של כומר אנגלי בעיירה דורקינג. הוא התייתם מאמו בהיותו בן ארבע. אביו גידל אותו במסירות והעניק לו חינוך מעולה. בהיותו בן שבע-עשרה מת אביו בפתאומיות, והוא נשאר לבד בעולם. הוא נותר ללא מעון, כיוון שאת הדירה שבה חי מאז נולד לקחה הכנסייה עבור הכומר החדש. מצויד רק בהשכלתו החל לעבוד כמורה. הוא שכר חדר בביתה של משפחה בעיירה, וקיווה לבנות את חייו. בן שמונה-עשרה היה כשהתאהב באליזבט, עלמה בת גילו, בתו של אחד מפרנסי העיירה, והיא השיבה לו אהבה. הזוג טווה חלומות לחיים משותפים, עד שיום קודר אחד השליך אביה את הבחור חסר הכל מביתם, אסר עליה לפגוש אותו, ובתוך חודש השיא אותה לבנו של קרוב רחוק מעיר אחרת. צ’רלי המיואש ושבור הלב התפטר מתפקידו, נסע לנמל והתנדב לצי כימאי. לאחר תקופה קצרה גילה הקפטן שמדובר בבחור בעל השכלה רחבה, והציע לו להיות מזכירו. צ’רלי נעתר בשמחה. הבחור הסקרן נהנה מהעבודה. יותר מכול הופתע מכמות הכתיבה של דוחות ומכתבים שהייתה מוטלת על המפקד. יום אחד קרה אסון. התורן המרכזי קרס על צ’רלי ומעך את רגלו. רופא האונייה אומנם הציל את חייו, אבל נאלץ לכרות את רגלו כמעט בגובה המפשעה. בהיעדר כמעט כל גדם, נמנעה ממנו התקנת רגל תותבת. סיכויו להמשיך בשירות עם זוג קביים היו אפסיים. כמזכיר של הקפטן לא נחשב קצין, והוא מצא את עצמו בתום הטיפול בבית החולים בגיברלטר זכאי לגמלה מגוחכת, וללא סיכוי לתעסוקה של ממש. יצחק לא היסס, ובו במקום הציע לו תעסוקה במשרדו. צ’רלי קיבל זאת בתודה ובהתרגשות. הוא השלים לחלוטין עם ויתור על שיבה לאנגליה, ויצחק נוכח שוב שעשיית חסד גומלת לחסיד - צ’רלי התגלה כתוספת רבת תועלת לעבודת המשרד. את כל החוזים ושטרי החליפין הוא שכתב בכתיבתו התמה. ניסיונו בכתיבת דוחות האפסנאות של האונייה בהחלט שיחק לטובתו. כשהתאומים בני השש נזקקו להשכלה כללית, לאחר שנהנו כבר משנים של חינוך יהודי, נזכר יצחק שצ’רלי היה מורה באנגליה, והציע לו לחנוך אותם. צ’רלי נענה בהתלהבות. מאז לא היה בגיברלטר אף ילד שזכה לחינוך אנגלי טוב יותר ולחינוך כללי רחב יריעה יותר מבני בנאדי. --- ב-1758 הגיעו יהושע ואהרן למצוות ועלו לתורה. האירוע נחגג ברוב עם והדר בבית הכנסת "שער השמיים", שהוקם מחדש כפחות מעשור קודם לכן, והרב אברהם נייטו בירך את התאומים. בסוף אותה שנה הלכה סבתא פורטונה לעולמה. יצחק גילה לא בחדווה שהוא זקן השבט. שנה לאחר מכן התרחש אירוע שהביכו. קבוצה לא מבוטלת מחברי הקהילה בגיברלטר, אלה שמקורם מתטואן ומטנג’יר, החליטו להתנתק מבית הכנסת "שער השמיים" והפכו את ישיבת "עץ חיים" לבית כנסת בסגנון ספרדי, כפי שהיה להם במרוקו, כדי להתפלל באווירה פחות פורמלית ויותר רגועה. יצחק לא עבר לבית הכנסת החדש, אחרי הכל הוא הרי הקים בית מעורב, עת נשא את סימה האיטלקית לאישה. למרות זאת תרם להם מכספו. זה לא היה האירוע המצער של השנה. בנובמבר 1759 הגיעו חדשות קשות מצפת. כל אדמת הגליל רעשה, טבריה וצפת נהרסו ואפילו עכו לא חמקה מצרה. יצחק היה מוכה צער ודאגה, עד שלבסוף הגיע מכתבו של ראובן עם הבשורה המרה - שתי בנותיו ובן אחד מתוך שלושת הבנים שלו נספו באסון. גם ביתו ניזוק, אך פחות מרבים אחרים, והוא הצליח בתוך זמן קצר לשפץ אותו. יצחק הורה מייד לבנק להעביר תרומה לקהילת צפת לשיקומה. הוא מצא מעט נחמה באיגרתו של ראובן, שבה כתב גם על הולדת בן הזקונים, יוסף. --- כשהגיעו בניו לגיל שמונה-עשרה, החליט יצחק להכניס אותם לעבודה מלאה בעסק. בדומה לאביו בזמנו, מינה את עצמו ליו"ר והטיל על התאומים את תפקיד המנהל המשותף. הבדלי האופי בין האחים ניכרו בעבודתם. אהרן היה אחראי, אמין ויסודי. כל קנייה ביצע בתנאים טובים, כל מכירה הייתה זהירה תוך לקיחת סיכון מזערי. ג’וש היה נועז, תזזיתי מדי פעם, בעל מעוף ודמיון, והרעיונות שעלו במוחו הביאו לעיתים קרובות לעסקות מופלאות שעוררו את התפעלות אביו. היחסים בין האחים היו מצוינים, כל אחד מהם מצא כר נרחב להתגדר בו בעבודה בלי להתנגש, אבל יצחק שאל את עצמו שוב ושוב, אם כך יהיה גם לאחר מותו. על כל פנים, מציאת זיווג הולם הייתה המשימה החשובה ביותר בעיני האב. בקהילה הקטנה של גיברלטר, הם התקשו למצוא מבחר של בנות זוג הולמות. יצחק עזב את תטואן בהיותו כבן עשר, וגם לסימה מעולם לא היו שום רגשות מיוחדים לעיר, לפיכך נשאו עיניהם למרחקים. "אני מקווה שלא התחרטת על שנשאת אישה מעבר לים", אמרה סימה ליצחק, וחיוך שובב על פניה. "סיכומים נערוך כשנגיע למאה ועשרים", השיב לה במבט אוהב על פניו.