- פרק א -
הקשר לחיסול המלך
לפני יותר מאלף שנים, חי בבבל הקדומה מלך חכם, נבון ואצילי. עיניו היו עיני תכלת בהירות, רעמת שיערו שחורה ועורו צח ולבן. איש טוב היה המלך, רב חן וחסד לעמו. כל חייו תפילה להיות חכם וצנוע דיו, כדי להיטיב עם עמו ולהצעידו קדימה לגדולות בקרב העמים.
המלך גר בארמון רחב ידיים שקירותיו ותקרתו עוטרו אבני חן צבעוניות לרוב. על קירות הטרקלין היו תלויות תמונות ענק יקרות ערך של שושלת המלוכה. כדים סיניים ענקיים הוצבו בפינות הארמון ופסלים נדירים גדשו את האולמות. אך המלך היה עצוב.
גני פאר רחבי ידיים הקיפו את הארמון ובהם עצי נוי נפלאים ופרחים מרהיבי עין. בריכת השחייה שבארמון רוצפה בלוחות שיש כחולים ובחוות הסוסים טיפחו משרתי המלך, סוסים ערבים גזעיים. אך המלך היה עצוב.
עשרות המשרתים בארמון דאגו להכין לשליטם הנערץ, כמעט מדי ערב, תוכניות בידור מגוונות שישביעו את רצונו וישמחו את לבו. ליצנים ובדרנים, קרבות סיף, רקדניות יפיפיות בבגדים צבעוניים. אך המלך היה עצוב.
משקאות ומאכלים מתובלים מכל מעדני העולם, הוגשו בארמון כדבר שבשגרה ודברי מתיקה ותופינים הובאו מכל רחבי תבל והונחו על שולחנו. אולם המלך נותר עצוב. כל עושרו, עוצמתו וכוחו היו בעיניו "הבל הבלים". לבו היה כבד עליו. כל היום הסתובב המלך אנה ואנה ולא מצא מזור לכאבו. איש לא ידע על מה ולמה המלך עצוב כל כך. עבדיו ושריו היו צנועים וכנועים ועשו כל שביכולתם כדי להיטיב עם מלכם האהוב ולהפיס את צערו.
שניים מעוזריו היו אנשים רשעי לב, שכל רצונם היה לשלוט בממלכה העשירה. לשם כך היה עליהם להדיח את המלך ולהרוג את כל משפחתו ושריו המסורים. בדרכי חנופה ושלמונים, הצליחו השניים לבסס לעצמם עמדות של כבוד וכוח בארמון וזכו באמון המלך.
אולם בדרכם, עמד יועץ אחד זקן ונאמן, שהיה איש אמונם של סב המלך ושל אביו, אף את המלך העצוב שירת נאמנה ועשה לצידו ימים ולילות. פניו חרושות קמטים, ניסיונו עצום ורב, חוכמתו ותבונת לבו, סייעו לכל השליטים בעיקר בעיתות מלחמה ומצוקה. עד מהרה הבינו שני היועצים הצעירים, חורשי הרע, שהיועץ הקשיש עומד בדרכם לביצוע זממם. לכן קשרו קשר, נגד היועץ האהוב של המלך. הם רצחו את אחד השרים הנאמנים, עושה דברו של המלך, והטילו את האשמה על היועץ הקשיש.
משנודע למלך העצוב דבר הרצח, הוא לא היסס ופסק מיד על מוות בתלייה ליועצו הנאמן ולבני משפחתו האומללים. אולם כמחווה של רצון טוב כלפי היועץ האהוב, הסכים המלך להעניק לו משאלה אחת ויחידה לפני שיוצא להורג. חכך היועץ הקשיש בדעתו ולאחר התלבטות קשה, ביקש שבלילה לפני הוצאתו להורג, יורשה לבתו יסמין, לספר למלך את אחד מסיפוריה המרתקים. המלך נענה לבקשה האחרונה וציווה על משרתיו להביא את יסמין אל הארמון.
מרכבת המלך המהודרת יצאה לדרך, נהוגה בידי רוכב לבוש בהידור רב ושני סוסים מקושטים להפליא ובה ארבעה משומרי המלך. הייתה זו שעת בין ערביים. באותה עת ישבה יסמין וקראה סיפור באוזני אחותה הקטנה. ללא שום הסבר, גררו שומרי המלך את יסמין מביתה, דחפו אותה בגסות והעלו אותה בכוח למרכבה, כשבעקבותיה אחותה הקטנה בוכה ומייבבת.
יסמין שטרם מלאו לה שמונה עשר אביבים, הייתה נערה נבונה ויפת תואר שפניה כפני ירח מלא המאיר את חשכת הלילה. שערותיה היו זהובות וארוכות, עורה צח כשלג ועיניה כחולות כים. גבוהה ושברירית הייתה, דקת גזרה ורבת חן וחיוך תמידי נסוך על פניה האצילות. יסמין נלקחה לארמון ובמצוות המלך נשלחה לבית המרחץ. שם רחצו אותה נערות המלך, איפרו את פניה, בישמו את גופה והלבישו אותה מחלצות משי. או אז הובאה לחדרו של מלך בבל, כשרעלת מלמלה בצבע טורקיז מכסה את פניה היפות. יסמין מיהרה לנשק את הריצפה שעליה דרך המלך ולמשמע מצוותו התיישבה למרגלותיו.
המלך ציווה על הנערות להביא אוכל ומשקה. עד מהרה הוערמו על השולחן מיני מאכל מופלאים, אפרוחים צלויים, יונים וכבשים. רקדניות הנעימו את זמנו של המלך והאוכל הנעים לחיכו. כאשר הכל היו עייפים ומנומנמים, ציווה המלך על משרתיו לעזוב את האולם. הוא פנה אל הנערה היפה, שכל אותה עת ישבה בדממה למרגלותיו, חיננית, שקטה ואצילית ושאל לשמה: "יסמין", השיבה הנערה, ספק בפחד ספק בביישנות.
"ובכן, יסמין", אמר המלך לאחר שסיפר לה על גזר הדין, "בקשתו האחרונה של אביך היתה, להנעים לי את שעות הלילה המאוחרות בסיפורייך ובעלות הבוקר יוצא אביך להורג". בחלחלה ובפחד מהצפוי, החלה יסמין לספר את סיפורה, בעוד המלך נשען על כריות משי צבעוניות ומקשיב בדריכות רבה.