הרב מנחם הכהן עבר תחנות רבות ב-93 שנות חייו: בבני עקיבא, ברבנות הצבאית, בפוליטיקה, בתנועת המושבים, בהסתדרות, בכנסת, ברבנות רומניה. בפיו מאות סיפורים, שרבים מהם נפגשים ברגעי מפתח בתולדות היישוב והמדינה, והוא פורס אותם בספרו האוטוביוגרפי "למען אחיי ורעיי". בחרנו להביא כאן אחדים מהם - בהם מככבים כמה מגדולי העם היהודי במאה האחרונה.

תרומת המעשר של עגנון

• בשנת 1945 היה מנחם בן ה-12 אחד העורכים של עיתון תנועת בני עקיבא בירושלים. בזכות אביו, הסופר מרדכי הכהן, יכלו ארבעת העורכים לפנות לש"י עגנון בבקשה שיתרום לעיתונם. עגנון שאל אותם על כל הרכיבים והעלויות, והם מנו אותם בדייקנות. כאן הפתיע אותם עגנון:

"הנייר אצל גליק עלה לכם שילינג; דפוס איתאח, שיש לו אותיות רש"י יפות, יעלה לכם שילינג וחצי. פיתוח התמונות אצל קובאץ' יעלה שישה שילינג. קלישאות [גלופות] תעשו אצל מר פיקובסקי בשלושה שילינג. אבל תגידו לי, ילדים יקרים, בשביל נייר שילמתם למר גליק, ובשביל דפוס תשלמו למר איתאח, ובשביל קלישאות תשלמו למר פיקובסקי, ולמר קובאץ' בשביל הפילם ופיתוח התמונות, ורק הסופר צריך לתרום ולא צריך לשלם לו בשביל פי עטו?" היינו במבוכה גדולה וכמעט בלענו את לשוננו. נאלמנו דום ולא ידענו מה נשיב לו, לסופר הגדול. אבל אז חייך עגנון חיוך גדול, וכשבעיניו ניצת זיק של שובבות חילץ אותנו ממבוכתנו ואמר לי: "והלא אני לוי, ואתה כהן, ומצווה היא שיתן הלוי לכהן תרומת מעשר. ובכן, אתרום לכם, ילדים, מפרי עטי, אתרום..."

פולה השביתה את השמחה

• הרב הכהן היה עוזרו הקרוב של הרב הצבאי הראשי, ולימים הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן. עמודים רבים בספר עוסקים ביחסים המורכבים ביניהם, ויש גם סיפורים ייחודיים כמו ביקור אצל דוד בן-גוריון בשדה בוקר.

באחד הביקורים החליט הרב גורן שיש לקבוע מזוזה בפתח הצריף של בן-גוריון. הוא שלח אותי לחנות תשמישי קדושה בתל אביב, שם קניתי מזוזה עם בית מזוזה אמנותי, נאה למראה. הגענו לפגישה עם בן-גוריון, ובמהלכה סיפר הרב גורן ל"זקן": "אני מבקש לקבוע מזוזה בצריף שלך". בן-גוריון נעתר ברצון, קם ממקומו, שלף פטיש ומסמרים ממגירת שולחנו וניגש לקבוע את המזוזה. השמחה הייתה מוקדמת מדי. מאי-שם הגיעה פולה רעייתו והשביתה את השמחה. כשראתה את בן-גוריון עומד בפתח הצריף עם פטיש ומזוזה, פתחה בצעקות רמות: "אתם לא תעשו פה כפייה דתית!" הרב גורן, שבדרך כלל לא פחד מאף אדם, עזב הכל וברח כל עוד רוחו בו למכוניתו, ואני אחריו... המבצע כשל. הצריף נשאר מיותם, ללא מזוזה.

"שלפחות יהיו אפיקורסים"

• בתפקידו כרב המושבים, נפגש הרב הכהן עם לוי אשכול, אז שר האוצר ולימים ראש הממשלה, אשר נודע בחוש ההומור המשובח שלו.

באחת מהן אמר לי שר האוצר: "עליך לדאוג שהבנים והנכדים של העולים האלה יהיו יהודים. אם יהיו דתיים או לא - את זה לא אנחנו נקבע. אבל שלפחות יהיו אפיקורסים". "למה בדיוק אתה מתכוון בביטוי 'שיהיו אפיקורסים'?" שאלתי, למרות שניחשתי את כוונתו. "החשש שלי הוא שהם יהיו בורים ועמי ארצות", השיב אשכול, בפרפראזה על האמירה "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של בורים ועמי ארצות", המיוחסת ליעקב חזן, ממנהיגיה המיתולוגיים של מפ"ם. ואז המשיך אשכול: "באזור שאני בא ממנו, מאוקראינה, היהודי היה מכניס את הפרה שלו לרפת עם פסוק מהתורה או עם ציטטה מהתלמוד, בניגון מתנגן של תפילה או של לימוד הגמרא. את זה אני רוצה".

ביקורת עיתונות מפי האדמו"ר

• בשנת 1961 יצא הרב הכהן - שהיה אז גם עורך "מחניים", הביטאון הדתי של צה"ל - לארה"ב, לגייס ספרי תורה למושביהם של העולים החדשים. חסיד חב"ד, הרב דב-ברל ליווי, הסדיר לו פגישה ביחידות עם הרבי מלובביץ', ר' מנחם מנדל שניאורסון. היא החלה בשעה 2:00 לפנות בוקר ונמשכה לא פחות מארבע שעות.

בשתיים בלילה, כמתוכנן, נכנסתי לחדרו של האדמו"ר, ר' מנחם מנדל שניאורסון. האדמו"ר השביעי של תנועת חב"ד קיבל את פני במאור פנים. "שב", הצביע על הכסא שמולו. להפתעתי הרבה, על שולחנו של הרבי הייתה מונחת חבילה של חוברות "מחניים", עם פתקים מסומנים. הרבי ידע היטב מי האיש היושב מולו ומה עיסוקו. במשך שעה ארוכה דיבר עימי האדמו"ר על מאמרים ותמונות שפורסמו ב"מחניים", וחיווה דעתו מה ראוי היה לפרסם ומה לא, מה ראוי היה לקצר ומה כדאי היה להרחיב. התקשיתי להסתיר את תדהמתי. הרבי מלובביץ', מנהיג הקהילה הדתית היהודית הגדולה ביותר בארה"ב, אדם שרבבות בני אדם משחרים לפתחו, דיבר עימי כאילו אין לו עיסוק יותר חשוב בחיים מאשר קריאת "מחניים" ומתן עצות לאורך. [הרבי הורה לתת לרב הכהן ארבעה ספרי תורה] "האם מותר לי לפרסם שהרבי נתן ארבעה ספרי תורה למושבים של מפא"י?" שאלתי, חושש שהרבי לא ישמח לפרסום העובדה שהוא מסייע למושבים של מפא"י החילונית. "מה שאיני עושה בגלוי איני עושה בסתר, ומה שאיני עושה בסתר איני עושה בגלוי", השיב הרבי. "בעניין הפרסום - זה עניין שלכם. רק תדע לך שיהיו כאלה שכאשר ישמעו שנתתי לך ספרי תורה, יתנו גם הם. אבל יהיו אחרים שישמעו שנתתי לך ספרי תורה, וזו תהיה להם סיבה לא לתת לך".

אצ"ג מקלל ומתנבא

• לאחר מלחמת ששת הימים ביקש המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג) להתלוות לרב גורן באחד מביקוריו בהר סיני (במרכז חצי-האי, בו שוכן מנזר סנטה קתרינה; קיימת מחלוקת עזה האם זהו הר סיני). הם טסו משדה דב.

הטיסה חלפה בשמי רצועת עזה. "זאת עזה", הצבעתי על העיר מחלון המסוק. אצ"ג הסתכל, ומיד פתח בשטף של קללות נוראות - לא על עזה ולא על תושביה, כי אם על נתן העזתי, מזכירו ושמשו של משיח השקר שבתי צבי במאה הי"ז. פיו של אצ"ג לא פסק מלקלל את נתן העזתי. הרב גורן לא התאפק ופרץ בצחוק גדול. אצ"ג לא נעלב והמשיך לקלל, עד שהמסוק יצא מתחום רצועה עזה ונכנס לחצי-האי סיני. לאחר זמן נחת המסוק בראס סודר שעל חוף ים סוף, שבה היה שדה נפט גדול שנוצל על-ידי ישראל. נכנסנו למחנה הצבאי הקטן שהיה במקום, שתינו ואכלנו מעט. אורי צבי הלך אל שפת הים, נעמד שם והחל לצעוק: "המצרים יפלשו מכאן! תראו, הם יעברו מכאן! יחצו מכאן!" שש שנים אחר כך המצרים אכן פלשו וחצו, אם כי לא באותו מקום אלא צפונה משם, לאורך תעלת סואץ. אבל עצם המחשבה שהמצרים יהיו מסוגלים לפלוש לחצי-האי סיני נראתה אז, חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, כאבסורד מוחלט, תלוש מהמציאות. כך חשבו כולם, חוץ מאורי צבי גרינברג, שאכן היה בו להט כשל נביאי ישראל הקדמונים.