פרק ראשון מהספר

לאורך המאה העשרים התקדמה הרפואה בצעדי ענק במגוון עצום של תחומים; מאבחון לטיפול. מחלות שלפני כן נחשבו לקטלניות ניתנות כעת לטיפול, להחלמה מלאה ואף למניעה. אף על-פי כן, כתבו רבים על פגמי הרפואה המודרנית. ראשית, ככל שהרפואה נעשית מורכבת יותר, כך נדרשים בעלי המקצוע להקדיש את רוב זמנם לפרקטיקה המעשית וזמן מצומצם מאוד נותר לצורך תקשורת בין-אישית. זה בוודאי הרקע לתופעת ֶהדה-הומניזציה (ניכור) של הרפואה, שמובילה לחוסר שביעות רצון בקרב מטפלים ומטופלים כאחד. שנית, אף שבעבר הלא רחוק לא היה לרופא הרבה מה להציע בתחום האבחון והטיפול, מעמדו היה גבוה והוא היה מוערך מאוד בקהילתו. לעומת זאת, הרפואה המודרנית תרמה ותורמת תרומה אדירה לתוחלת החיים (המתארכת באופן מתמיד) ולתוחלת הבריאות של מיליונים, אך היחס לרופאים באוכלוסייה הכללית וגם במדיה, חשדני וישנם אף ספקות בנוגע למקצועיותם ומיוחסים להם אינטרסים זרים - כלכליים ומחקריים. שלישית, גורמים אלה ואחרים הביאו לאקלים של תביעות משפטיות שיוצר אווירה של חשש וחשד בין המטפל למטופל. רביעית, רופאים/ות ואחים/ות מדווחים על שחיקה גוברת; מתברר שדווקא אנשי המקצוע המסורים והערכיים ביותר נוטים לשחיקה. הרפואה המודרנית במידה מסוימת הפכה לקורבן של הצלחתה: ההתקדמות העצומה בתחום הביולוגי לא משאירה די זמן ומקום למרכיבים הרגשיים, המשפחתיים-חברתיים ואף הערכיים של החולים ושל רופאיהם. עלייתה של הרפואה המודרנית מלווה בצמיחתם של ענפי הרפואה המשלימה למיניהם, חלקם עתיקי יומין, כגון רפואה סינית, רפלקסולוגיה, צמחי מרפא והומאופתיה, וחלקם חדשים, כגון עוצמת הרכות, טיפולי מסע ופרחי באך. על-פי מקורות שונים, על כל ביקור אצל רופא, ישנו ביקור אחד או יותר אצל מטפל בתחום הרפואה המשלימה. קיים פער ניכר בין ההוכחה האובייקטיבית הדלה לתועלתם של סוגי הרפואה המשלימה מחד-גיסא, ובין שביעות הרצון הרבה בקרב המטופלים ברפואה משלימה מאידך. במקרה הטוב, הרפואה המודרנית מתייחסת לרפואה המשלימה כמענה נוח ובלתי מזיק למגוון מצבים שטרם מצאה להם פתרון, כגון תסמונת העייפות הכרונית, כאבי גב כרוניים או מצבי חרדה. במקרה הפחות טוב, ההתייחסות לרפואה המשלימה היא כאל שרלטנות: כל אחד יכול לעשות קורס קצר או ארוך בכל מיני תחומים שונים ומשונים ואחריו לפתוח עסק מבלי שיהיה עליו לעמוד בסדרה ארוכה של מבחנים קשים כדי להוכיח ידע ומיומנות, כשם שרופאים נדרשים לעשות. אך את החולים זה פחות מטריד; הם מצביעים ברגליים ופונים בהיקף הולך וגדל למטפלים ברפואה המשלימה, כדי למצוא מזור למכאוביהם שלתחושתם לא קיבלו מענה ברפואה המודרנית. המטופל מרגיש שהוא יותר מסך מרכיביו, כפי שהוא נמדד היטב ותדיר ברפואה המערבית. המרכיב הנוסף הזה, שאינו נמדד ואולי אף בלתי ניתן למדידה,הוא כנראה הסיבה לחוסר שביעות רצונו ממערכת הבריאות ולהדיפתו אל זרועותיהם של המטפלים האלטרנטיביים. השכל הישר וההיגיון מביאים את החולה לרופא עבור אבחון וטיפול במכאוביו הגופניים, אך הרגש רומז לו שדבר מהותי אינו מקבל שם התייחסות, ולשם כך הוא פונה למטפלים בתחום הרפואה המשלימה. המכנה המשותף של סוגי הרפואה המשלימה למיניהם הוא הזמן ותשומת הלב המוקדשים לצרכיו הרגשיים והנפשיים של המטופל — מה שבעבר היה בכוחו של הרופא לספק. אך ההתקדמות הטכנולוגית האדירה של הרפואה המודרנית הביאה להתמקדות בהיבטים הגופניים והביולוגיים, ומחירה לחץ זמנים וצמצום תשומת הלב ל"היבטים החיוניים פחות". ייתכן מאוד שחלק מהטיפולים האלטרנטיביים, ואפילו רובם, אכן מביאים מזור, מעבר לתופעת האינבו, אך לעת עתה אין בנמצא עדות אובייקטיבית ביחס לרוב סוגי הטיפול האלה. החיים והרפואה נושאים ממד שהוא מעבר לביולוגיה, לפסיכולוגיה ולרשת החברתית של כל אדם. זוהי מערכת הערכים שלו או רוחניותו, אם כי האחרונה עשויה לעורר בקוראים שונים אי-נחת, ובוודאי ברופאים הקונבנציונליים. תחת רוחניות אפשר להציע מונח מאיים פחות — תשומת הלב למשמעות של המחלה עבור החולה. בתי הספר לרפואה אינם מלמדים את משמעותן של המחלות — עבור הרפואה המודרנית המחלות הן תופעה ביולוגית גרידא: יש תקלה טכנית במכונה (בגוף האדם), ולכן צריך לאבחן ולתקן אותה, בדומה לכל מכשיר אחר שזקוק לטכנאי. מכלל היצורים על פני אדמות, האדם הוא היחיד שמחפש משמעות בחייו, ובכלל זה במחלותיו. מצד אחד למחלתו יש השלכה ומשמעות, דהיינו תוצאה מעשית ואף ערכית — המחלה משנה את אורחות חייו. מצד אחר, במובן העמוק יותר, האדם מבקש לדעת מניין נבעה מחלתו, כיצד גופו ("הוא בעצמו") לכאורה ייצר את המחלה — כמובן מתוך מטרה להביא לתיקון ולשינוי. כאמור, התייחסות לסוגיות אלה היא מעבר לרפואה המודרנית ואינה נכללת בהכשרתו של הרופא, שבמקרה הטוב מכיר בצורך של החולה ומפנה אותו לפסיכיאטר או לפסיכולוג. רוב הרופאים מעדיפים להתעלם מהסוגיות הללו, וכך החולה מפלס את דרכו לרפואה המשלימה. יש כאן הפסד עבור שני הצדדים: החולה אינו שבע רצון באופן מלא מהרופא, ולכן עלול לא לאמץ במלואן את המלצותיו, אך גם הרופא אינו שלם עם תפקידו כטכנוקרט, כי הוא מרגיש אינטואיטיבית שהוא ממלא תפקיד נעלה בהרבה ובתוך עצמו יודע שאף הוא עצמו יותר מסך מרכיביו הנמדדים. מטרת הספר הנוכחי היא דווקא להדגים את הממד הערכי-רוחני שמעבר לרפואה הקונבנציונלית, באמצעות סיפורים מייצגים של חולים. אימוץ המרכיב הזה ושילובו ברפואה עשוי להחזיר עטרה ליושנה, להגביר את אמון החולה ברפואה ובכך להגדיל את ההצלחה האובייקטיבית של הטיפול ואת שביעות רצונו של המטופל מהרופא ומטיפולו. רעיונות אלה אינם חדשים; הם קיימים בחשיבה היהודית החל מהכתובים המפורשים בתורה: "אם שמוע תשמע לקול ה׳ א-לוקיך והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו ושמרתי כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך". ישנה כאן קביעה מפורשת שכל מחלה גופנית מקורה בנפש, ברוח ובעיקר בהתנהגות. לאדם המודרני, בוודאי החילוני, יש קושי עם הקביעה הזו, אם כי ישנן שפע עדויות לכך שבהתנהגויות שונות אדם מביא על עצמו מחלות, למשל בעקבות אכילת יתר ומשקל עודף, עישון, צריכת יתר של אלכוהול, שימוש בסמים, ריבוי בני זוג, מתחים ולחצים אישיים ועוד. רעיונות אלה פותחו על-ידי חז"ל במשך אלפי שנים. בחשיבה של דתות שונות קיים פיצול חד בין הגופני לבין הרוחני, כפי שהודגם בצורה מרגשת על-ידי הסופר וחתן פרס נובל הרמן הסה בספרו "נרקיס וגולדמונד". נרקיס מסמל את המרכיב הרוחני, שאת מעמדו ושלוות נפשו הוא רוכש על-ידי ויתורעל תענוגות העולם והתמקמות במנזר ביער רחוק מהעיר. חברו גולדמונד הוא אומן ופסל שחי את חייו החושניים בעולם הסואן. בכל כמה שנים הוא חש מרוקן נפשית ופונה לדלתות המנזר, ושם שני החברים הוותיקים משלימים זה את זה. לעומת זאת, החשיבה היהודית רואה חיבור עמוק בין הגשמי לרוחני, החל מהעולם הגשמי כבריאה של ה׳, ועד חשיפת הרוח שבתוך כל היבט גשמי. משׂימת האדם, על-פי תפיסה זו, היא להיות שותף לקב"ה, לגלות את הרוחני בכל דבר מעשי ולתקן עולם במלכות ש-די. קל להשליך חשיבה זו לרפואה המודרנית, לחבק ולשבח את ההישגים המדהימים של הרפואה וגם לעודד התפתחות נפשית ורוחנית המתאפשרת בזכות הישגי הרפואה. לאורך הדורות, ובפרט בעשורים האחרונים, רופאים רבים כתבו סיפורים ואף ספרים על מטופליהם. סיפורים אלה על-פי רוב מעבירים מסר בנוגע לחולה או לרופא. רופאים וגם פסיכולוגים גילו את התועלת הטיפולית הרבה הנובעת מכתיבה זו, הן עבור המטופל שכותב את סיפורו והן עבור המטפל שכותב על מטופליו. הסיפורים בספר הזה אינם יוצאים מן הכלל הזה; הם מתארים סיפורים של רפואה קונבנציונלית, אך משם הם מתפתחים להיבטים נפשיים, ערכיים ואף רוחניים — וכך מרוממים את המכלול לרמה גבוהה יותר של תובנה ומשמעות. אירועי החיים של בני האדם אינם אקראיים — הם תוצאה של אינטראקצייה בין כוחות פנימיים ומצבים חיצוניים. ואומנם יש אירועים דרמטיים כגון מלחמה או מגפה שמשפיעים במידה ניכרת על חיי הפרט, אך כנראה רוב רובם של האירועים בחיי האדם נובעים מתהליכים פנימיים, לרוב לא מודעים, שאדם מבטא במחשבה, בדיבור ובמעשה. אדם שנוהג להתבונן באירועי חייו בוודאי יכול לדלות תובנות רבות על רבדים עמוקים בנפשו. המפגש עם מחלתו הוא גם צורך וגם הזדמנות להתעמק בצורה ממוקדת בשורש נפשו; ָלמה זה קרה לי, מה אוכל ללמוד מזה, ְלמה המחלה הזו מביאה אותי. בהתמודדות עם מחלה יש שתי גישות שונות: האחת מערבית, הרואה במחלה אירוע אקראי, תופעה ביולוגית סתמית שפשוט התרחשה, וכעת צריך לאבחן אותה ולטפל בה במונחים ביולוגיים ותו לא. אומנם הגישה האחרת מכירה בכך שמדובר בתופעה ביולוגית-גופנית, אך היא מחפשת את המשמעות — המקור ההתנהגותי, הנפשי והערכי. כמו-כן, בגישה זו מחפשים את ההשלכה — כיצד עליי להשתנות על-מנת לרפא את הכוח הפנימי שיצר והזין את המחלה, כדי לרפא את הביטוי הגופני. בכך בא לידי ביטוי שילוב של היבט חומרי-ביולוגי והיבט נפשי-ערכי, שעל-פי התפיסה היהודית מחוברים זה לזה, ועל-פי הגישה המערבית מנותקים זה מזה. לרופא יש תפקיד מרומם — לעזור לחולה להתרפא. אם הוא קולט את הצורך של רוב החולים לגעת לא רק בהיבטים הגופניים של המחלה, אלא גם בצדדים הנפשיים והרוחניים שלה, הוא יוכל להעשיר את ארגז הכלים שלו. לרשותו מגוון של סדנאות והשתלמויות, ספרות ענפה, טיפולים אישיים, מקורות לרכישת כישורי תקשורת ועוד אמצעים רבים, כל אחד בהתאם לאישיותו. אין כאן כוונה חלילה להפוך את הרופא הקונבנציונלי לסוג של מטפל אלטרנטיבי או פסיכותרפיסט, אולם רופאים משוחחים עם מטופליהם, מסבירים מה קרה, מה עושים ומה צפוי שיקרה ובה בעת יכולים לגעת במרכיבים נוספים המתייחסים למשמעויות של המחלה עבור החולה ומשפחתו. לעיתים די במשפטים ספורים כדי לפתוח צוהר בלתי צפוי עבור החולה ולאפשר לו לקחת את המסר שקיבל ולצאת למסע התפתחות אישי שיעשיר אותו, את משפחתו ואת סביבתו. ולעיתים הוא אף ייעזר במטפל או במטפלים מתאימים כי "אין אסיר מתיר את עצמו מבית האסורים" — הוא זקוק למלווה שיעזור לו בהתפתחותו האישית. אונקולוגים מכירים את תופעת ֵחולי הסרטן שבמסגרת התמודדותם עם מחלה מסכנת חיים ועם המוות, הם עוברים התפתחות נפשית ורוחנית מרהיבה — עד כדי הכרזה: "עברתי התפתחות אישית מעשירה ונפלאה. חבל שהיית צריך לחלות בסרטן על-מנת להגיע לתובנות האלה." לעניות דעתי, כמעט בכל רופא טמונה היכולת לפתוח בפני מטופליו מסלול של התפתחות אישית כזאת. שביעות רצונם של המטופלים צפויה לעלות, כי הרופא מתייחס לא רק למחלה, אלא גם אליהם, ואף שביעות רצונו של הרופא מעבודתו צפויה לעלות, בזכות שכבה נוספת של תרומה ומשמעות במשלח ידו ובשליחותו המקצועית. הספר נכתב הן עבור רופאים והן עבור הציבור הכללי, ועל כן היקף המונחים הרפואיים שיופיעו בו מוגבל ושפתו נגישה. כל הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, אך שונו בתכלית לצורך שמירה על חיסיון הפרט. אף שהספר נושא מטרות מוגדרות, כל קורא יעבד את המידע המונח לפניו בדרכו האישית ובוודאי יפיק ממנו מסרים ולקחים מגוונים. תקוותי היא שהסיפורים ייגעו בעמקי הנפש ויתרמו לפיתוח גישה הוליסטית רחבה לרפואה, לבריאות ולחיים.