פרק א'
למריה
קור הערב האפור ירד על העיר. הגשם הנוגה והחשכה האיצו את מחשבותיו הקודחות היישר אל שולחן הכתיבה שבחדרו החשוך. מעט אור הניאון הצבעוני משלטי החנויות שממרכז הבילוי הקרוב לביתו, מציץ בשבילו מחריצי התריס שבחלונו, ומשלים לו מעט אור בצירוף אור הסלון הרחוק, כדי לכתוב לה בחדרו.
והוא חלש ואסוף אל כאבו. והחשכה הרוויה ממעט האור הניבט מבעד לחלונו, משרטטת את דמותו. דמעותיו אינן מתפנות מליבו, וקול בכיו העדין אך הבוגר מביע צער עמוק. יד ימינו הכותבת אינה איתנה ורעד שולט בה. הוא מתאמץ שמילותיו לא ירעדו גם הן ויהיו אפשריות לקריאה, והוא חושב לצייר את המילים, בעוד ידו השמאלית נאבקת לתמוך בימינו האוחזת בעט הזול ורועדת אף היא. והוא כותב לה בקושי. למריה. אל הדף המטושטש בעינו עכשיו, הוא רועד ולא מקור, והוא חושב עליה.
מריה יקרה,
מאמצים אין סוף היו לי להתגבר על הכל ובעיקר היה האובדן. נפשי לא יכולה הייתה להכיל, והכאב לא שחרר. גברו עליי מחשבות אין סוף, והן אשר ניצחוני.
לחמתי ארוכות וממושכות בנשמתי הפצועה, אך זו גססה עד חולשה מוחלטת אל מול רגשותיי העצומים.
לא עלתה במוחי כל דרך להמתיק אף לא במעט את האובדן ואאשים בכך את עצמי. כבר כעת עודני במפגש עם אותה חולשה רעה ובוגדנית העושה את דרכה אל היקר לך מכול.
משברי התעגל וסגר עליי, ומתוך החושך הזה לא יכולתי לראות אף אחד מלבד את כאבי העצום והבלתי אפשרי. וכעת גם את שלך.
סליחה.
בתחושת כבדות הוא קם מכיסאו, דחף את כתב ידו המקופל בדף שתלש מדפדפת השורה הייעודית לשרבוטיו היום-יומיים, אל כיסו. כמו תלש גם את מעילו השחור, הוסיפו לגופו בחטף וסגר עליו.
כוס חד-פעמית למשקאות חמים המתינה לו עם כפית גדושה של קפה שחור שהתכוון להכין לעצמו עוד לפני שהחל לכתוב למריה. הוא לחץ בשנית על קומקום המים שרתחו לא מזמן, מזג לעצמו, וערבב אט-אט, כאילו נחה דעתו זה עתה אל מול אדי השחור החם. אחר כך לגם במורא ובחיפזון, ויצא להיענות לדרישת המחשבות שהפכו את דעתו.
וכבר עבר די זמן
בשכונה הזאת כל אחד הפך את הבית שלו כיאה לעדתו. היה זה קיבוץ גלויות שלא הותיר בה עובר אורח אחד כדי לתהות איזו קהילה השתלטה עליה. כי פשוט לא הייתה כזאת. היו ביניהם עולים מברית המועצות, יוצאי עדות המזרח, משפחות מעורבות וילדים שנולדו בארץ. הרחוב היה כמו משפחה אחת גדולה שלא עושה חשבון לביצים, לסוכר או לסעודות חליפין.
אמיר הוא בנם השני של תרצה ויצחק תירוש, שהיו מהמשפחות הראשונות להתאכלס בשכונה. כשהיה ילד, לרוב הוא השאיר לרחוב להתגעגע אליו בכל הזדמנות שניתנה לו. בחופש הגדול, בשבתות ובחגים, לא ויתר אמיר על ביקור אצל סבו שחי בבירת הנגב, וכששב הביתה, השתוקק לחדרו - לכתוב ולנגן את שיריו. אם בני גילו התארגנו למשחק כדורגל בשכונה, הוא היה יוצא להתאוורר. הוא שיחק די טוב.
תרומתו של אמיר לבית הייתה זריקת שקית האשפה. הליכה קצרה והכרחית אל מתכת הצפרדע הענקית שהייתה מונחת קרוב לביתה, ייצרה חוויה רומנטית רגעית שלא התקדמה לשום מקום. עיניו תרו אחריה אם כי לרוב היא כלל לא נראתה בסביבה. וכשכן צצה והופיעה הוא נהג לבהות בה לרגע והקפיד שהליכתו החולפת מביתה תהיה מתוכננת היטב, שמא יפגוש עמוד או יעקם בפעם המי יודע כמה את קרסולו כתוצאה ממעידה.
מריה הייתה הילדה הכי יפה בשכונה. ביתה הפינתי היה תחום בגדר עץ מיושנת, והחצר נראתה כמעט חשוכה בשל סבך עצי הלימון ושריגי הענבים. צמחיית הענבים נפלטה מביתה אל הרחוב, ואשכולותיה היו מתפוצצים בשלים על רצפתו בשל משקלם הכבד. ביתה לא היה מזמין לבקש אותה כוס סוכר מהשכנים - הוא לא העביר את תחושת מנהגיה של המימונה, נגיד. אבל זה כן היה בית, ובו יושבי תמימים וזהירים. הייתה זו משפחה מחודשת, משודרגת משהו. הוריה נכחו להפליא, מחויכים כתמיד, לא נשמעו מלינים על העולם, כן מהנהנים לשלום, לעיתים אפילו נשמע קול, אך פרטיותם הייתה נר לתמימותם. משפחתה של מריה לא הייתה שקופה אך גם לא מצדיקה רכילות. לעיתים רחוקות יצאו אחיה הבוגרים לשחק ברחוב אך קרוב לביתם, חלילה לא התרחקו. נראה היה שיציאתם הותרה כדי להגן על מריה, אחותם הקטנה, שכמו דגמנה משחקי כדור וחבל.
בטלוויזיה הישראלית הקרינו שוב ושוב את התמונות המזעזעות מהלינץ' ברמאללה בשידור חי. אין בית אב בישראל אשר לא צפה בו מתוך זעזוע עמוק. ככולם, גם אמיר צרב אז במוחו את התמונות שבהן אחד ממבצעי הלינץ' מניף את ידיו המגואלות בדם, והאחרים משליכים את גופתו של חייל המילואים מהחלון. מזועזע, והוא רק בן עשר, דמיין אמיר את מריה בת השמונה ומשפחתה יושבים זועמים לנוכח האירוע, אולי בכלל לא אפשרו למריה לצפות בטלוויזיה בשל המקרה המזעזע. כך או כך את האירוע הזה לא ישכח אמיר, גם לא את מריה.
אפילו אחרי 24 שנה, בקיץ האחרון כשאביה נפטר, היא לא נראתה מחוץ לבית האבלים, לא ביניהם ולא בין המנחמים. 'היא בוודאי שקועה בצערה,' חשב אמיר כשחלף ליד ביתה פעמים מספר במהלך ימי האבל. בני המשפחה, החזקים יותר, נידבו מידע על ימיו האחרונים של המנוח, והחליפו זיכרונות מתוקים מאביהם.
אמיר חזר לאותו הרחוב לפני כשש שנים, מייד אחרי שהתגרש. הוא גר עם בנו הדר בן התשע ביחידת סטודיו מאחורי בית ילדותו. משבר כלכלי קשה של הוריו תרצה ויצחק תירוש אילץ אותם למכור לפני כמה שנים חצי מהבית ולהישאר בחצי הנותר.
השביל אל דירת הסטודיו של אמיר מקוטע כמעט במלואו ממרצפות מנופצות כתוצאה מכוחם העוצמתי של שורשי העצים אשר לא השכילו למנוע את צמיחתם לפני שהוציאו לפועל את התכנון לגינה המרוצפת. הסטודיו הכיל מיטת קומתיים לאמיר ולבנו, פינת ישיבה במרכז דירת הסטודיו, מטבח מאולתר ופסנתר רוסי בצבע חום. בלילות גשומים היה קם משנתו לפנות בוקר כדי להוציא את מי הגשם שחדרו לדירתו, וייבש היטב את הרצפה, כדי שהדר לא יבחין במצבו של הבית.
הדר הוא כל עולמו של אמיר. הוא התבגר איתו ונאלץ לסבול כמוהו את אמו שהייתה ונותרה אישה בלתי נסבלת שפגעה באביו בכל הזדמנות שניתנה לה. אישה שכמו חיה את חייה רק בשביל לא להניח לו לחיות חיי שלווה. ההשתלחויות האלה היו מצידה בלבד, עד אשר אחרי שנת נישואין אחת בלבד החליט אמיר להתגרש ממנה. הוא הבין אלו חיים מצפים לו אילו ימשיך לחיות לצידה, ולכן דבק בהחלטתו. מאותה העת רק הלך והתעצם זעמה.
לוח הזמנים הכמעט קבוע של אמיר כלל כתיבה ונגינה, לימוד מוזיקה וגידול בנו בימים שנקבעו לו בהסכם הגירושין. בלילות שבהם הדר אינו ישן אצלו הוא נוהג להדליק אור קלוש ולדמיין שהוא מופיע במופע הפסנתר שלו. לעיתים אמיר מארח מעריצה, מעניק לה את רצונה וכשגומר ניגש לפסנתר ומתעלם ממנה כליל, עד שזו מבינה שהיא צריכה ללכת. למרות העלבון שחשו הנשים החולפות בחייו, הן היו חוזרות אליו מלאות תקווה שאולי יום אחד הוא עוד יתאהב בהן, אבל הוא לא האמין שיש אישה ששווה יהיה לשנות את אורך חייו למענה. הוא פשוט איבד את זה. הוא לא היה מוכן לחלוק את מיטתו, והתחושה שבבוקר תתעורר לצידו אישה, שהוא נטול רגשות כלפיה הפחידה אותו יותר ממפגש עם דום לב.
אמיר טרם עשה את פריצת הדרך שלו גם אחרי שלושה אלבומים ושני ספרים שהוציא לאור על-אף שנחשב למוסיקאי כמו גם לסופר מוערך מאוד בתעשיית המוזיקה ובעולם הספרות כאחד. כל שיר או ספר שלו זכו לביקורות מצוינות בעיתונים הכי נחשבים, ברדיו וברשת. הוא סירב להיצמד למודרניזציה שמשאירה את התהילה ליוצרים עם נכות לשונית, כאלה שילחינו מילים על הסירחון של תא המטען ברכב שלהם, והם יהפכו ללהיט. אמיר האמין תמיד שיום אחד הם יישכחו, והוא יתכבד בהערכה שמגיעה לו.
קצת יותר משנה אחרי האבל הכבד על אביה רטט המכשיר הנייד של אמיר על עמדת התווים החומה המחוברת לפסנתר הרהיט בביתו. אחרי עשרים וארבע שנים לערך שלא ראה אותה, ואחרי שמעולם לא באמת שמע את קולה. זאת הייתה מריה. אותה ילדה הכי יפה בשכונה. שערה שחרחר, גלי ועבה. עיניה ירוקות דבש, ושפתיה משורטטות. היא נראתה ממש כמו בובה שנרכשה ברוסיה. מריה עלתה עם משפחתה לישראל, כשהייתה בת שש. היום היא בת 32, רופאת ילדים מוערכת במחלקת ילדים ג' בבית החולים סורוקה שבבאר שבע, נשואה ואם לילדה.
"כמה זמן עבר?" שאלה אותו בחן, "יותר מעשרים שנה", הוסיפה בביטחון.
"וואו... מה שלומך?" אמיר אסף את עצמו.
"אני בסדר. חזרתי לאם לפני חצי שנה בערך..." שיתפה, ומשהו בקולה השתנה לרגע ושב לאיתנו החינני, "שומעים, רואים וקוראים את כל מה שאתה יוצר. כל הכבוד לך", מילותיה חסרות מבטא רוסי בעליל, כאילו נולדה בארץ ולימדה דורות לדבר את השפה העברית.
"זה מרגש אותי. תודה רבה", סיכם במבוכה וכיוון לשמוע מה הביא אותה להתקשר אליו.
"ממש מרגש לשמוע ולקרוא יצירות ממישהו שגדל לידי בשכונה", קיבצה ממבוכה את אצבעות רגליה הכלואות בתוך נעלי הנייק הלבנות-דהויות שלה. "גם רכשנו את ספר הילדים שלך. שני אוהבת אותו. שני זאת הבת שלי, כמובן."
"אני לא מוצא מילים..." הוא הסיר את המגבעת השחורה מעל ראשו וגירד", זה מרגש מאוד. אני..." אמיר בלע רוק, חשש לגמגם וסימן לה בשתיקתו להמשיך.
"גם אותי זה מרגש", ביקשה להקל על מבוכתו, "רציתי לשאול אותך..."
"בבקשה."
הבנתי שאתה מלמד פסנתר. האם אוכל להביא אליך את שני לשיעורים?
"אה... לאחרונה לא כל כך. אבל אנסה לעזור לשני בשמחה. בת כמה היא?"
"וואו תודה... שני בת חמש וחצי. היא קטנה, אבל היא ילדה ממש חכמה."
"הממ..." חשב אמיר, "תראי מריה, אני לא רוצה חלילה להשלות אותך ואותה. אני לא בטוח שהיא מספיק בשלה ללמוד אצלי. היא ממש קטנה, תוכנית הלימודים שלי ומערכי השיעור שבניתי עם השנים, לא מתאימה לילדים בגיל שלה", הוא כמו אסף, ספק גירד, את זיפי זקנו בתהייה, "זה לא יחזיק כל כך הרבה שיעורים, והיא בטח תאבד עניין מהר מאוד", סיכם למרות שכל כך היה רוצה לפגוש את מריה. לפניו הייתה מונחת הזדמנות שאולי לא תחזור, אבל כהרגלו הוא מעדיף להתאכזב בעד כנות.
"מה? אתה הולך לסרב לי?" היא עזרה לו.
"אני ממש לא רוצה לסרב לך. אבל אני גם לא רוצה שתתאכזבי ממני. לא הייתי רוצה שתאמיני במשהו שאני לא בטוח שאני יכול לעשות."
"איזה שטויות", היא ביטלה מייד את האפשרות שהיא תתאכזב ממנו, "בוא נעשה משהו כזה", התעקשה בחן, "אני אשלם לך עבור עשרה שיעורים מראש. אני נושאת באחריות, ומה שיצא מזה יהיה בסדר מצידי."
אמיר משך בהתרגשות את ההצעה והסכים לה.
"אוקיי", הוא בלע את שארית הרוק שנאספה בפיו והמשיך, "אפשר בשישי הקרוב ב-14:00."
"סגרנו. נתראה", סיכמה מריה באושר קטן.
"אחלה."
"תודה. אז... נתראה."
"נתראה...", ניתק.
אמיר נטל את כל גופו אל הסלון האפור הממוקם במרכז דירתו. זרועו נחה על מצחו, ראשו נדבק על כרית הנוי הצהובה, ועיניו נתקעו בבהייה בתקרה. עשרים וארבע שנים שהיא לא נראתה, חצי שנה מאז שחזרה לגור אצל אימה. עכשיו זה פה. זה לידו באותו הרחוב, כמו אז, ואיך ייתכן שאפילו באופן מקרי הם לא נתקלו זה בזה מאז שבה לבית אימה. הרי כבר חצי שנה, לדבריה, היא גרה בסמיכות אליו, 'איך זה יכול להיות?' חשב אמיר.
מרגע שניתק את שיחתו עם מריה, נמשכו המחשבות ונמשכו עד שהוא חשש להתמכר אליהן. הוא אילץ עצמו להשתלט עליהן, וקם להמשיך בעיסוקיו.