חשכת הלילה עוד לא התבהרה כשארזתי את חפציי המעטים בקיטון השינה הזעיר שהוקצה לי במחלקה השלישית באונייה "רומניה". הבטתי סביבי. חבריי התעוררו אף הם בהתרגשות ומיהרו לצרור את חפציהם המעטים, מנסים לנער מעליהם את קורי השינה לקראת היום החדש על אדמת המולדת. כששמענו את הצפירות המבשׂרות על התקרבותהּ של האונייה לנמל, מיהרנו כולנו, כמו רבים מנוסעי האונייה, לעלות לסיפון ושם עמדנו נרגשים ועינינו צופות קדימה, בציפייה דרוכה למראה שבעוד רגע יתגלה לעינינו – נמל חיפה, ונדע: היעד הנכסף, שאליו ערגנו ועליו חלמנו, היעד שכל מאוויינו היו נתונים לו, והכנתנו הפיזית והנפשית בשנים האחרונות הייתה כל כולהּ למענו – סוף־סוף הגענו אליו.
ערפילי הבוקר רק החלו להתפזר, ולפתע מבעד לחשרת העננים הבחנּו בהר הגבוהּ המעוטר כולו בצמחיית בר עשירה ובבתים לבנים הזרועים בינות לנוף הירוק. האונייה האטה את מהירותהּ בעת שהתקרבה אל הנמל, ואנחנו עצרנו את נשימתנו, מרוכזים איש־איש בבועת רגשותיו ובמחשבותיו. הינה, חשבתי לעצמי, סוף־סוף אנחנו עומדים בשערי ארץ ישׂראל, ודומה שהילה של קדושה אופפת את הנוף היפהפה וגם את האונייה שלנו, המחליקה במתינות שקטה ובשלווה אל תוך הנמל, ממש כמו נסיכה מהאגדות המחליקה באלגנטיות על אגם קרח. רעשי הנמל המתעורר לחיים הפרו את הדממה.
דמעות עמדו בעיניי. ביקשתי לנצור את הרגע כדי שאוכל להחיות אותו שוב ושוב בכל עת שארצה. שׂפתיי לחשו תפילה. ביקשתי שבחיי החדשים אוכל להגשים את הציפיות הגדולות והחלומות שתליתי בהם. לפתע צפו ועלו מקרקעית הזיכרון תמונות וחלפו לנגד עיניי: בראשונה – אני הילדה משחקת בכרי הדשא בעיירת הולדתי; ובמעבר חד – אני הצעירה החדורה התלהבות בקולקטיב הציוני בקישינב, שרה עם החברים את שירי ארץ ישׂראל שהלב נכסף אליה ורוקדת לקצב צליליהם; ובתמונה האחרונה – אני שׂרועה לצד מסילת הרכבת שבין אונגן ליאסי, חסרת ישע, פצועה ומדממת בגופי ובנפשי לאחר שהושלכתי מהרכבת בידי אנטישמים אלימים. את כולן ראיתי בדמיוני. תמונה עלתה, ומייד אחריה עלתה תמונה אחרת ודחקה את קודמתהּ. כולנו, כל הנוסעים ובהם אני, עמדנו על הסיפון בדממה, עיני כולנו נשׂואות אל העיר חיפה המתקרבת אלינו, אל המולדת המדומיינת שהפכה פתאום לממשית.
התעוררנו־התנערנו משׂרעפינו: החלום שלנו קורם עור וגידים.
ירדתי אל הרציף, בידי מזוודתי הקטנה, והבטתי סביבי. נוסעים ומקבלי פנים התרוצצו אנה ואנה בפנים נרגשות וחיפשׂו את קרוביהם. מסביבי הייתה התרחשות פעלתנית שלוותה ברעש והמולה, בצחוק ובטפיחות על הכתף. מכל צדדיי הייתי עדה לחיבוקים ונשיקות ולשׂמחת רעים ובני משפחה שנפגשו אחרי תקופה ממושכת של געגועים, שׂמחה שפרצה החוצה בדמעות.
איש לא המתין לי. עמדתי שם נטועה במקומי בתוך אי-דמיוני של בדידות, וברגע מכונן אחד חדרה לתודעתי ההכרה: מעתה ואילך אני לעצמי ולגורלי. אין איש לצידי שיוכל לסייע לי פיזית או לתמוך בי בחיבוק או במילה חמה. עליי לפלס את דרכי בכוחות עצמי, לבדי. את כל כוחות הנפש שאזדקק להם, עליי לגייס מתוכי, ובעזרתם אבנה לעצמי חיים במולדת החדשה. התחלתי את חיי החדשים מ... אפס.