ספר חדש מבקש להפוך את הריק למשמעות: "הצופן הלא נסתר" מאת ציון והב-זהבי. מה קורה כשהשאלות הגדולות של החיים נותרות ללא תשובה? ומה אם דווקא שם, במקום שבו הכל שותק, מתחילה המשמעות האמיתית?
בספר הביכורים שלו, "הצופן הלא נסתר", יוצא ציון והב-זהבי למסע רוחני, אישי ומטלטל בעקבות אחת התעלומות הגדולות בתולדות העם היהודי: קבורתו הלא־נודעת של משה רבנו. תעלומה שליוותה אותו מילדות - והפכה עם השנים למגדלור פנימי.
"בהיותי ילד הייתי בטוח שלכל שאלה יש תשובה, עד שפגשתי את השאלות שאין להן", מספר והב-זהבי. "הרגע שבו עמדתי מול הר נבו, המקום שבו על-פי המסורת משה נקבר ואיש לא יודע היכן, היה רגע מכונן. שם הבנתי שאני חייב לכתוב".
הספר שוזר בין פרוזה מקראית, רעיונות פילוסופיים, תובנות מעולמות הקבלה וסיפור חיים אישי ויוצר מסע לא רק של הדמויות, אלא גם של הקורא עצמו. במרכזו עומדת תפיסה עמוקה: המשמעות אינה דבר שמוצאים אלא דבר שבוראים.
"קבורתו הנעלמת של משה חדלה מלהיות עבורי חידה טורדנית", הוא אומר. "היא הפכה למקור השראה. הבנתי שדווקא הריק מה שאנו תופסים כאובדן, כישלון או חוסר הוא המקום שבו ניתנת לנו ההזדמנות הגדולה ביותר לברוא עולם חדש".
הספר מחבר בין רעיון ה"צמצום" מהקבלה פינוי מקום כדי לאפשר בריאה לבין תורתו של ויקטור פראנקל, שראה במשמעות יצירה אנושית הנוצקת אל תוך חלל החיים.
"קבר משה הוא ‘ריק מלא’", מסביר והב-זהבי. "הוא ריק מאדם כדי להיות מלא באור, בתורה ובמשמעות שכל דור יוצק לתוכו. זהו מודל לחוסן האנושי: היכולת לעמוד מול הריק ולומר כאן אני בורא משמעות".
ציון והב-זהבי הוא עובד סוציאלי קהילתי ומגשר בבתי משפט לתביעות קטנות, שלמד לימודים רוחניים באופן אישי אצל מורים מובילים בתחום כמו למשל הרבנית ימימה, הרב יחיאל שרמן והרב אשלג. הוא התנדב בליווי הסוציאלי של מטה משפחות החטופים.
בספרו הראשון הוא מזמין את הקוראים לזהות את ה"ריק" האישי בחייהם אובדן, אי־ודאות, שבר או שאלה ולהביט בו לא כסוף, אלא כהתחלה. "משה לא נעלם כדי שלא יימצא", הוא חותם, "אלא כדי שיימצא בכל אחד מאיתנו. אם האמת שלך לא אמורה להיות סוד זה הזמן לצאת למסע".
"הצופן הלא נסתר" הוא ספר על אומץ, על משמעות, ועל האפשרות להפוך חלל פנימי למלאות אינסופית דווקא בעידן שבו נדמה שלכולנו יש הכול, חוץ מתשובה.