הוצאת מודן, 250 עמ` - רומן הסטורי.
"וַיֹּאמֶר אדני אֶל מֹשֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ." (במדבר יד, יא-יב)
(המכה החמישית מתוך 10 מכות מצרים)
אנה פרית' היא משרתת צעירה שחיה בכפר הררי מבודד באזור דבונשייר באנגליה במאה ה-17. היא מספרת את סיפור מגיפת הדבר שפרצה בכפר בשנת 1666.
הסיפור מתחיל מהסוף ומשם היא מובילה אותנו חזרה לשנתה ה-15, השנה בה התחתנה עם סאם הכורה וילדה לו שני בנים. סאם נהרג במכרה והיא נשארת לגדל את בניה הצעירים לבדה. חייט שמגיע מלונדון משתכן בביתה בשכירות, שאמורה לעזור בכלכלת הבית. הבדים שהוא מזמין מלונדון, מביאים עמם אל הכפר את מגיפת הדבר.
בגבורתם, מחליטים תושבי הכפר להסתגר בו כדי לא להפיץ את המחלה לאזור כולו מתוך הבנה בסיסית שכך המגיפה מתפשטת.
אנה פרית' מתארת לקורא את ההתמודדות עם המחלה על היבטיה השונים. כל משפחה מתמודדת בצורה אחרת: אנה עובדת בבית הכומר ומשלימה את הכנסתה מעבודה מזדמנת בבית האחוזה של האציל בכפר; משפחת הרוזן מחליטה לנטוש את הכפר ולא להתמודד עם ההסגר מרצון, תוך כדי נטישת כל העובדים שלהם, שנשארים מחוסרי בית. למיטב ידיעתי, התיאור הזה די מציאותי. בני אצולה רבים נדדו מהמקומות מוכי המגיפה ואף הפיצו עמם דרך כך את המגיפה למקומות שלא הייתה מגיעה אליהם מלכתחילה.
הטירוף שתוקף חלק מהתושבים, הנטייה לחפש אשמים ולהאשים אחרים בכישוף, ההתמודדות של המעטים שנשארו בחיים, אי הוודאות בדרך הטיפול, ההחלטות שאנשים נדרשים לעשות כדי לשמור על שפיות וגם על איזושהי דרך ארץ, הכל יש בספר הזה.
לדברי הסופרת (כך בסוף הספר) הסיפור מבוסס על תושבי הכפר אים, כפר בדבונשייר אנגליה, שבמאה ה-17 התמודד עם מגיפת הדבר ע"י הסגר שתושבי הכפר הטילו על עצמם, מתוך הבנה שזו הדרך היחידה העומדת ברשותם לא להפיץ את המחלה ליישובים אחרים.
זהו הספר השני שאני קוראת תוך תקופה קצרה מאד שעוסק בנושא הדבר באנגליה. הראשון הוא
ספר יום הדין של קוני ויליס; כמובן שהוא שונה לחלוטין בדרך הצגת הסיפור ובתפישות שלו. הראשון הוא בדיוני וכולל מסע בזמן אל תוך התקופה והאזור, גם אם הוא מתבסס על עובדות אמיתיות הנוגעות למגיפה; הוא מתרחש במאה ה-14 בעוד שהספר הזה עוסק בסיפור אמיתי לחלוטין על כפר אמיתי לגמרי, אם כי הסופרת טוענת ששינתה חלק מהשמות והמציאה חלק מהדמויות לצורך הסיפור שלה. בכל מקרה שני הספרים האלה גרמו לי לתהות, איך אחרי שלוש מאות המגיפה חזרה על עצמה באותה המתכונת ועדיין לא ידעו איך להתמודד איתה?
את התשובה לשאלה הזו אני יכולה רק לנחש, או לנעוץ אותה בעובדה שהמדע עוד לא התפתח באותה תקופה וגם המודעות לנושא ההגיינה לא הייתה גבוהה גם כעבור 300 שנה. אף אחד לא חקר את מגיפת הדבר שהתפרצה בפעם הראשונה ולכן, כנראה לא היו מסקנות ליישם עם התפרצותה בפעם השנייה, אבל זו רק ההשערה שלי.
מה שמטריד הוא, אם להתייחס למה שמעבר לתאור המחלה עצמה, ששום דבר לא השתנה: העשירים תמיד בורחים כשיש באופק משהו שהם אינם יודעים איך להתמודד איתו. זה קרה לכל אורך ההסטוריה וזה קורה גם היום.
מי שבעצם הפיץ את המגיפה, היו דווקא אלו שניסו לברוח ממנה. המגיפה עצמה התחילה בלונדון ואילו האצילים והכמורה לא היו בורחים ממנה, יש סיכוי סביר שהיא בכלל לא הייתה מגיעה אל הכפרים השונים ופשוטי העם לא היו צריכים להתמודד עמה בכלל. הדרך להתמודדות עם המחלה, היא הסגר וטיפול תרופתי.
אני רוצה להתייחס לשם הספר: שנת הפלאות. 1666 נקראת שנת הפלאות בשל שלושה אירועים גדולים שפקדו את לונדון באותה שנה: השריפה הגדולה, מגיפת הדבר והמלחמה עם ההולנדים.
בתקופת המלכה אליזבת' הראשונה, החליטו הרופאים מסיבה עלומה כלשהי, שאגוז מוסקט הוא התרופה למחלת הדבר, מה שהביא למלחמה בין האנגלים וההולנדים על השליטה באיי בנדה (אינדונזיה), בהם צמחו עצי אגוז המוסקט,
לונדון שרדה את שלושת המאורעות האלה ולכן 1666 נחשבת לשנה שבה קרו ניסים - שנת הפלאות. האמנם?
אהבתי את הספר.