שמאי וארנה גולן הם יוצרים עבריים, וספריהם מוסיפים נדבך חשוב לספרות העברית ולביקורת העברית. ערב ההשקה הכפול לשני הספרים החדשים הוא חגיגה לכולנו, חגיגה שבאה לתת כבוד לספרים החושפים של שאלות של זהות והמשכיות בספרות העברית, הקושרים חוטים בין גולה לגאולה. אנסה להציג בכמה שורות את הספרים, ואני מקווה שקהל הקוראים יטעם מן הדפים הקסומים והעמוקים. לכולם מובטחת הנאה צרופה.
ארנה גולן— וספרה "בעבותות הביקורת"
אפתח בספרה של ארנה גולן, וארנה היא קודם כל המורה שלי לספרות. בעיניי, ספרה של ארנה גולן הוא ספר מופת לכתיבה ביקורתית מעמיקה ופורצת דרך. ארנה גולן הייתה המורה שלנו לספרות עברית באוניברסיטה העברית, בשנים היפות שהאוניברסיטה שכנה בגבעת רם. הרבה ינקנו ממנה הן לגבי הכתיבה הספרותית והן בנושא כתיבת ביקורת על ספרות.
בתקופה שלמדנו בחוג לספרות, רחש החוג לספרות ככוורת וחשנו את הקשר בין הספרות לבין הביקורת. היטב ידענו כי בצד הכתיבה הספרותית התפתחה כאן גם כתיבה מחקרית וביקורתית ענפה על הסופרים העבריים לדורותיהם ולמשמרותיהם.
כסטודנטים לספרות גדלנו על ברכי דורות קודמים ולמדנו פרקים על המסה ועל הביקורת העברית, התעמקנו במשנותיהם ובמחקריהם של פרופ' קלויזנר, פרופ' הלקין, שלמה צמח, פרופ' קורצוייל, פ' לחובר וש"י פנואלי, וקראנו מסות נוקבות של ראובן בריינין, אברהם קריב ורבים אחרים. תקצר היריעה מלפרט את כולם.
החוג לספרות עברית בירושלים היה עשיר ומחכים, ובלב חפץ יצקנו מים על ידיהם של גדולים ומחכימים. כיום, כשאני קורא בהנאה בספרה של ארנה גולן, אני מתגעגע לסוג כזה של ביקורת מרחיבת דעת , שכן הביקורות הספרותיות המלומדות והמעמיקות, שכה החכימו אותנו בעבר, הלכו ונתמעטו. מוספי הספרות שבעבר פתחו לנו צוהר לכתיבתם של מסאים ספרותיים פסקו לפרסמם לאחרונה.
ארנה הוכיחה את כושר יצירתה המיוחד בספריה הקודמים: את עיקר פרסומה עשתה ארנה גולן בספריה 'בין בדיון לממשות' שהציג פרקים מרתקים בחקר הסיפור הישראלי; ספר אחר שלה, 'גבר, אשה, תעודת זהות', הקסים רבים בניתוחי השירה הנפלאים שבו. בקובץ המחקר המעמיק הזה, נחשפנו לדיונים מורכבים על זהות נשית וגברית, על זהות ישראלית ויהודית ועל עיצובה של זהות בילדות ובהתבגרות ביצירות מן הספרות העברית .
ספרה החדש של ארנה, 'בעבותות הביקורת', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008. ספר זה פותח צוהר לנתיבים של ביקורת, הן בפרישה מלומדת ומרתקת של תיאוריות של ביקורת, והן בניסיון להתחקות אחר פולמוסים לוהטים שהעשירו את עולם הביקורת. מי שקורא את מחקרה של ארנה גולן מיטיב להבין שפולמוסים לא היו ויכוחים שכל תכליתם לחבוט ולהכות, אלא התנצחויות של אמת בין תפיסות עולם שונות.
אקח לדוגמה את הניסיון של ארנה לרדת לעומקה של המחלוקת בין אברהם קריב לגדול המבקרים בתקופתו, שלמה צמח. הויכוחים הם רעיוניים וצמח שואל לגבי הביקורת האידיאית ושואל ואפילו תובע בלהט: "אברהם קריב מהו?".
קריב סולל לו דרך משלו ותוקף במאמר חריף את פרישמאן שנחשב לאחד מעמודי התווך, וצמח מתנגד לקריב בלהט ויוצא להגן על פרישמאן. ארנה חושפת בתבונה וברגישות את שורשי הפולמוס ומביאה את דבריו של צמח בנוגע לביקורת התוקפנית של קריב ויפה להביא את הציטוט הנוקב שלה מדברי צמח:
"קנאות מביאה לילדי צדקות וצדקות מביאה לידי אכזריות – ואכזריות מביאה לידי סימוי עיניים". הנה כי כן, ארנה חושפת גם את הלשון המתנגחת והמייסרת של צמח, למול מתקפתו של קריב. ארנה מיטיבה לתת את שורש הוויכוח האמיתי בין השניים. לדבריה, צמח ראה בביקורתו של קריב מהלך לא הוגן, שכן בבואו לתקוף את פרישמאן, כל מסקנותיו על אישיותו של פרישמאן ושיטתו היו מתוך תפיסה מוטעית. צמח טען כי קריב הטיל על זמן העבר שבו נכתבו דברי פרישמאן את הפרובלמטיקה שהעסיקה את קריב בהווה.
אולי שכחנו, אבל ביקורת היא מסע מופלא. מי שקורא את ספרה של ארנה גולן צולל לגלים סוערים של ספרות עברית נרקמת ונבנית – ובצידה משמרת של מבקרים חריפים וחדי מבט. ארנה מפרספקטיבה של מבקרת מרחיקה ראות משרטטת קווים של מגמות בביקורת, מבקרים המתמקדים בפן האמנותי ספרותי, מבקרים המטפחים מגמה ריאליסטית לאומית, התפתחותה של ביקורת החושפת יסודות סימבוליים או פסיכולוגיסטיים ביצירות.
ארנה קראה לספרה עבותות הביקורת, ומי שנסחף אחר הכתיבה שלה, נלכד בעבותות של קסם. הכתיבה הקולחת והניתוחים המרגשים מובילים אותנו לניסיון לחשוף את שורשי הוויכוחים: כשאנו מגיעים לגלי הפולמוסים אנו מיטיבים להבין כי ספרות אמיתית – יש לה סגולה להסעיר ולהרטיט לבבות – ועם זאת יש בה גם להציג משנות ודעות ולסמן דרך לספרות שתבוא בעקבותיה.
אחד הפולמוסים היפים שארנה חושפת מאבקים בין סופרים צעירים לסופרי בית המדרש הישן, פולמוס בין ספרות שנשענת על אירופה ועל ערכים אסתטייים וארוטיקה לבין סופרים שמאמינים בכתיבה הנשענת על המציאות ועל הערכים היהודיים. כשאתה חושב על הספרות הנכתבת היום, על הפולמוסים הבאנאליים, על הבריחה מעומק של כתיבה והישענות על שפה רזה – אתה מבין מאין צמחה הספרות העברית האמיתית. הביקורת של ארנה גולן גם מנתחת באזמל חד מגמות וכיוונים ושבילים של פולמוסים - ומאידך-גיסא מיטיבה להאיר בצורה מקורית ומעניינת צדדים בכתיבתם של סופרים – ויש בספר ניתוחים לסיפורי עגנון, שיתנו לכם הרגשה שהנה באה ארנה ופיצחה את הקוד האמיתי של הסיפורים הסבוכים האלה.
לסיום קטע זה אביא לדוגמה את הניתוח היפהפה שלה לסיפור 'אגדת הסופר' שבו היא חושפת למשל את נושא ה'מזרח' כסמל מרכזי ביצירה. ארנה צוללת למעיינות המדרשים ומגלה לנו כי הגן הרקום על המזרח מסמל בעת ובעונה אחת את גן העדן, שאדם זוכה לבוא אליו לאחר שחרורו מבית החומר, ובד בבד מובא הפירוש החבוי מעבר לדברים. הגן כמסמל את הצד הארוטי השאול משיר השירים.
מי שיקרא בספר של ארנה יחוש לא פעם שהוא משוטט בשבילים קסומים של ספרות מרתקת, וכאשר יסיים את הספר המיוחד הזה, ישאל את עצמו אם לא צפה במהדורה חדשה ומסעירה רוחנית של סרט הרפתקאות. לרגעים חשתי שאני צופה במהדורה איכותית יותר ומעמיקה יותר של הסרט "הסיפור שלא נגמר".
שמאי גולן וספרו – "ואם אתה מוכרח לאהוב"
כדי להבין את ספרו של שמאי גולן חייבים להבין את הקוד הספרותי של כתיבתו לאור הסיפורים והרומנים שכתב.
מי שמכיר את כלל יצירתו של שמאי גולן, חש כי צלילה לעומק יצירותיו מציבה אותו במקום בולט בתיאור חוויה של דור, בשרטוט דיוקן של עם שעבר את צלקות השואה ואת פעמי הגאולה והתקומה. ספרו החדש, 'ואם אתה מוכרח לאהוב', מציג דרמה אנושית שיש בה לא רק תיאור של חוויות קיומיות אנושיות אלא גם עלילה מורכבת, רובד על רובד. ברומן החדש והמרגש של שמאי גולן, אנו חשים וקשובים לקולות מן העבר, הדים לזכרון השואה. הלב נצבט והאמירות הנוקבות רוחשות בין השיטין; שמאי גולן נותן לעלילה ולגיבורים לדבר, אבל הכתובת ברורה: יש כאן חשבון עם החברה הישראלית של היום.
הספר החדש "ואם אתה מוכרח לאהוב", יצא לאור בהוצאת כינרת, 224 עמודים. הספר המרתק מוביל אותנו לשאלות היסוד של ספרי גולן – והדמויות רוקמות עור וגידים – אך בד-בבד הן מלוות את שמאי גולן בבואו לענות לנו על השאלה – "מאין נחלתי את שירי".
בימים שבהם רומנים וסיפורים נכתבים תוך ניתוק מציר הזמן ומציר המקום, יש בשיבה לכתיבתו של שמאי גולן, מעין ניסיון להבין איפה היינו ולאן אנו הולכים. אין ספרות אמת ללא שרטוט של לבטי נפש, לבטי זהות, משברים של התבגרות והשתנות – ושמאי גולן מיטיב לתאר את מאבק הקיום של העם ואת החוטים המקשרים בין עבר להווה. סיפוריו כמו משרטטים במכחול של עצב והזדהות דיוקנאות של יחידים, אבל החיבור שלהם להיסטוריה היהודית-ציונית מספר את הכל.
אביא לדוגמה קטע מספרו החדש, קטע שבו אנו חשים כי הכתיבה הציורית שלו באה להמחיש את השבר של הדור, את הקושי לחבר בין מה שהיה לבין מה שקורה היום.
"כעצים כרותי ענפים אנו נראים ללא ילדינו, בלי נכדינו. גם אנו שנינו מדי שנה אנו מתכווצים יותר וכבר הבגדים רחבים מאוד, כפות הידיים רועדות, רגלינו נגררות על הרצפה. בדממה אנו נאספים אל האולם, לבושים במעילינו הארוכים כמתגוננים מפני החמסינים, שולפים לאט את ארנקינו השחוקים..." – ובסוף הקטע הזה יורה שמאי גולן את השורה המבטאת את הפער בין הדורות, הפער בין יכולת הזכירה של דור העבר לבין דרך החיים של דור ההווה – וכך מסתיים הקטע:
"ליד שולחן השבת, נַרְאה אותו לילדים, לנכדים, וכביכול נאמר, אנחנו זוכרים, ואתם?".
מעבר לאור ולאהבה הקורנים מיצירתו, שמאי גולן מיטיב לתאר באמצעות העלילה הסבוכה את החושך הנורא: גולן מצייר בעדינות וברוך את הערפל ואת הצללים עד כאב – ומתלווה לגיבוריו במסלול המאבק שלהם לבנות מציאות חדשה.
אנו חשים דרך הדי האירועים ושובלי העלילות בספריו - כי שמאי גולן בא לבטא את המאבק של עם ישראל, את התקוות, את הייסורים, את החרדות. גיבוריו חווים תהפוכות, חלומות נשברים. הסערות בחוץ והסערות בפנים סוחפות אותנו לזירה רוטטת, עננים קודרים מרעידים את הלב. יש תחושה שצל כבד פרוש מעל המציאות הנפרשת, והקול הדובר צלול מאד: שוב אותה תחושה של "גוף ראשון רבים". הלב רוטט: הדמות המתוארת היא דמות שחשה את דופק הזמן, את הולם פעמיה של התקופה, והיא דמות שחיה באופק היחיד ונאבקת על נפשה ועל קיומה.
אנו חשים תוך כדי היסחפות בקורי העלילה בעוצמה של אהבה מייסרת, בקדרות של מלחמה אכזרית - ואנו מצטרפים לדמויות, קושרים בין החוטים, בין נתיבי המציאות של אז והיום: אתה קורא את סיפורו ומנסה להבין את הווייתנו בארץ הזאת, את החלום להקים כאן מדינה ככל הגויים, האם יש לכך סיכוי?
יש בסיפור הדים לשאלות יסוד, ניסיון לחשוף לבטים של זהות יהודית, ויש גם ניסיון להבין משהו מן הסיפור הציוני: תחושת חוסר האונים, הזעם כנגד השבר וחוסר היכולת לממש את החלום, הציפייה המתסכלת לישועה – ואנו קשובים לעדויות של שבירה.
מי שקושר בין ספרו החדש של שמאי גולן יכול למצוא נתיבים לסיפוריו הקודמים ולשזור לעצמו מארג עשיר של ציונות ויהדות, של רצון לנורמאליות המתנגש בזיכרונות העבר. הסבך הנפשי וההתנגשויות בין הגיבורים חושפים את הפצעים הנסתרים. התחושה כבדה: נורא לשאת את העבר על צלליו ואורותיו. הכתיבה על העבר, היא לשמאי גולן סוג של שליחות, צו לחרוש את הארץ ולפרוש את העדויות כדי שהסיפור הציוני שלנו יהיה שלם, לא יחסר את הכאב ואת השכול של הדור הקודם.
שמאי גולן כותב עדות של דור שחש שהוא יתום – וכך הוא כותב בדמעות ובנשימה עצורה: "עתה פתאום – בגילי, אני יתום, אולי אפילו מחויב לומר קדיש יתום. אולי מירה ומאירקה מבקשים שגם אני אעבור בין הערים והכפרים והקיבוצים, ואספר לכולם איך הם חיו וכמה אהבו ואיך מתו".
שמאי גולן משכיל לבנות הכל נדבך נדבך, לבנה לבנה, והחוטים העדינים רוקמים לנו עלילה שבאה חשבון עם התגשמות החלום בחברה הישראלית.