קשה, קשה. מתיש הוא המסע לאורך ההיסטוריה היהודית. יצאתי לדרכי. פסעתי באיטיות ברחובות הכפר. ניסיתי להבין איך חיו בני עמי, אבותיי, היהודים הטובים, וחבריהם. היה קר, סוער. מדי פעם כפור. תושבי הכפר צפו בי מרחוק, כאילו שלא הייתי שייך. לשווא חיפשתי שלטי הכוונה ושמות לרחובות. עיכבתי הולכי רגל. ביקשתי שיצביעו על הדרך לרחוב ירוזלמסקיה. ההלכתי ברחובות אלה או שחלמתי אותם? אני כה עייף, כה יגע.... שלטים ביקשתי. לרחובות לא היו שמות. רק מודעות תלויות: "ממקום זה נשלחו מאות למותם". מה עושים באתר כזה? בוכים? מתפללים? ברחתי. "יד וזיכרון ללוחמינו שמסרו את נפשם". בכיתי, ושוב ברחתי. ידעתי שאני מחפש בית כנסת, כי הגיעה שעת המנחה. שוטטתי בין בתי העץ העתיקים והבנתי: אני נמצא בשכונה היהודית, ודאי אמצא בית כנסת באזור. הכפריים הצביעו על מסעדה גדולה וירוקה והסבירו בצער שבית הכנסת עמד שם, אבל, כמובן, הוא נשרף. כמובן. לבית הקברות, התחננתי, קחו אותי לבית הקברות. בית הקברות, הסבירו בצער, בית הקברות כמובן נותץ. כמובן. ובכול זאת – שם ביער, אמרו. ניגשתי - הייתי חייב להגיע לבית הקברות ולשוחח עם אבותיי.
האילנות המתינו לי שם, והתנענעו ברוח המקפיאה הלוך ושוב, הלוך ושוב. התנענעו, התפללו. ראיתי שהאילנות התעטפו בטליתות של כפור והתנענעו – כמנהג היהודים עטורי הזקנים הלבנים, לבושי הגלימות השחורות ומכוסי הטליתות הלבנות. אילנות אלה צמחו מקברי היהודים הטובים של אותו הכפר, קברות שנותצו, כמובן, ואילנות אלה התנענעו בעבור יהודים אלה אשר לא הלכו יותר לבית הכנסת אשר אינו קיים. הם המתינו לי, האדם העשירי, כדי שאשלים את המניין ואתפוש את מקומו של שליח הציבור. טיפסתי מעל לגדר החלודה, נכנסתי לתוך החורשה הקטנה, דרכתי על קברות אבותיי, קברים ללא מצבות של אבות אין-ספור. קראתי לאילנות הקדושים, שתפילתם היא תמידית, והעפתי מבט לעבר השמים שבכיים הוא נצחי, לחשתי וזעקתי: יתגדל ויתקדש שמיה רבא. אבינו שבשמים, הרשה לנו להגדיל ולקדש את שמך הגדול. הרשה לנו - הרשה לי, הבן שחזר לאילנות, והרשה להם, העצים האלה אשר הם שרידי יהודיי הטובים - הרשה לנו להלל ולקדש את שמך הגדול, א-ל איום. ויתקררו הרוחות, ויתרחקו אנשי הכפר, ותתקשה האדמה הקפואה, ויתקדרו השמים ויסתירו האילנות את פניהם בטליתותיהם, וירעדו בהשיבם: אמן, סלה.
א-ל עליון, האם גורלנו להישרף ולהינתץ ולהישמד? האם נגזר עלינו להיראות רק בענפיהם של אילנות קפואים, וגם אז רק לעיני מקובל יהודי נודד וחצי-משוגע?
הבדידות בחורשה הייתה נוראה. עד אז לא הכרתי בדידות כה איומה, ובכל זאת חשתי את קרבת השכינה. ככל שהתרחקתי מבשר ודם, חשתי את קרבת הבורא.
ה' הוא נחלת הגלמודים.
|
"שמעתי את קולו לפני אלפי שנים"
|
|
הקהל דרש שאספר לו על אודות עשרת השבטים: "עשרת השבטים, שבתי, מה עם עשרת השבטים?".
אמרתי להם: "אני מביא לכם את בשורת עשרת השבטים! בדברנו פה, הם כבר בדרכם. בארץ הסקוטים הרחוקה עוגנת ברגע זה אונייה, מפרשיה משי ודגלו של שבט זבולון בראש תורנה. מהרי הצפון וממדבריות המזרח מתקבצים השבטים. הם באים מעבר לנהר הסמבטיון וצועדים לעבר ארץ הקודש. עשרת השבטים האבודים צועדים. בראשם צועד אריה ונחש עקלתון בפיו. עם כלביא יקום! כפיר שואג לטרף! הנה, אלה מרחוק באים, מאפריקה השחורה ומגדות נהר הגנגס ומארצות הצפון, על כנפי נשרים. רונו שמים וגילי ארץ, הנה אלה באים, מזמורי דוד על לשונם, ושמי, שבתי צבי, ארוג בדגלם!"
ואשמע את הקהל מריע: "הללו י-ה!"
אך באותו רגע עלה הקול מתוך הקהל, לא קולם של חיילים המתכוננים למלחמה, ולא קול ענות גיבורים, אלא קול ענות חלושה, ושמעתי: "שבתי! משיח צדקנו! נצר לדוד המלך!" נזכרתי והכרתי את הקול. כאשר ביטא את השם דוד, נזכרתי. שמעתי אותו פעם, לפני אלפי שנים. זהו קולו של נבל הכרמלי, שהוא קולו של סנבלט השומרוני העומד על הדרך למקדש ומשטין, שהוא-הוא קולו של המתייוון שלחם בחשמונאי. זהו הקול של המומר לתיאבון, זה קולו של הנצלן והעלוקה, זה שמוצץ את דמי ודמו של העם, בכדי להשמין על חשבוננו ומדמנו. זה קולו של האדם התאוותן, הרוצה לעמוד בראש הקהל כדי שיוכל לחיות על חשבונו, קולו של התאב לשלוט על שכניו וחבריו, עירו ועמו, רק כדי לשלוט על מישהו, כי קל יותר לשלוט על זולתו מאשר על עצמו. זה האדם שמחפש תמיד מקום להתגדר בו ולהתפאר בו. זה שלא רואה ולא רוצה חזון וגדולה, ושמטבעו, אפילו ללא תכנון ומחשבה תחילה, בראותו את איש החזון או המעש, חייב לעצרו, לזרוע קוצים בדרכו, ולמנוע ממנו לרפא את שבר עמו. הוא חושש שבעלות ישראל על דרך המלך למלכותו, הוא, המומר לתיאבון, יישאר מאחור ולא ימצא את הווריד שממנו יוכל למצוץ את הדם של פשוטי העם. הכרתי אותך, נבל! זיהיתי אותך, סנבלט! לא שכחתי את קולך, מתייוון! מסרת את עצמך לרומא! מסרת את אחיך לאויב! איפשרת לחילות זרים לעשות ביהודי הגליל שמות והכרזת על ניצחונך! פלביוס שכמותך! הנך בינינו תמיד, תאוותן בינוני, עד שנקום ונמגר אותך אחת ולתמיד.
|
"לאבד את המנהיגים כדי לשמור על הילדים"
|
|
היום באה אליי משלחת המורכבת מנכבדי העיר עזה [...] סיפרו לי על אודות התלאות הבאות עליהם והרעות התכופות שרק התגברו מאז ביקורי במקום - ההתקפות החוזרות ונשנות של הנוער על היהודים, שריפת בתי הכנסת הנותרים ומעשי רצח לא מעטים, המכוונים בעיקר כלפי הילדים. האיום על חייהם מתגבר מיום ליום. הציעו לי להתחשב במצבי, שהנני במעצר בצפון, ועתידי אינו נהיר. "אנא ממך", אמרו, "תתחשב בטובת הקהילה ותמנה אותנו להנהיגה". עניתי, שאם אמצא צדיק ביניהם, אותו אמנה. נדמה לי שלא הבינו את הרמז, שמבקש אני למצוא את הצדיק בסדום. הרי לא התביישו. כל אחד מהם פתח בניסיון לשכנעני מדוע כדאי לסמוך עליו. הם פרשו שלל נימוקים שנועדו לשכנעני, החל בניסיון רב בקרבות רחוב, יכולת להתעלות ולראות את התמונה הכוללת, פופולריות בקרב הציבור, יכולת תמרון ותחכום, וכלה בנימוק בעל משקל – קשרים טובים עם עשירי תבל. ואם לא די בכך, הגיעה אפילו אישה אחת וטענה שהיא, ידה לא הייתה במעילות הכספיות והמוסריות שהתרחשו בשנים האחרונות, וניקיון כפיה מכשירה להנהגה.
ניסיתי להסביר גם לאישה גאוותנית זו את חוסר מוסריותה. "... את היית מודעת לכל המעשים הלא מוסריים שתיארתי כאן, ... את ממלאת את תפקידך הקטן, אדם קטן שכמותך, במכונת המוות, את תומכת באנשים לא מוסריים ואפילו נהנית ישירות או בעקיפין. עכשיו את רואה כי משום תמיכתך באנשים לא מוסריים במערכת רקובה נהרגו חברייך. האם ידייך לא שפכו את הדם הזה? השאלה היא מוסרית, כמובן.... ידעת ובחרת להיות חלק מקבוצה רעה זו, אחת מקציני סדום, ידעת את טיב האחראים והנהגים ובחרת לתת להם את ידך. את ביצעת מעשה לא מוסרי. הנך אדם לא מוסרי".
השיבה האישה, שאם ראש הקהילה הקודם לא התאים לתפקיד, זה הזמן להחליפו. לטוב או לרע, אין יותר טוב ממנה. עניתי לה: "את ככל הנראה לא מבינה את מצבך, מה שלא מוסיף לך כבוד. מילא, אדם יכול להיות לא מוסרי, אבל עליו לפחות להבין את מעשהו. את לא יודעת ולא מתבוננת". הוספתי ואמרתי לה: "הרי את טובלת והשרץ בידך. ראש הקהילה העומד שם, הוא השרץ, ואת מחזיקה בידו וטובלת. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?... לא טיהרת את השרץ בטבילתך עמו בידך, אלא טימאת את עצמך בטומאת המת. בעיניי דינך כמו כל טמאה למת, להיות מורחקת מהמחנה".
אנשי המשלחת ניסו להשיב, אך סבלנותי פקעה, ובעיניי הייתה כל החבורה הזו כבר מוקצה מבחינת מיאוס. ואומר להם: "כל ההנהגה שלכם היא מצורעת מראשה ועד כף רגלה, אין בה מתום. גם מי שבחר להיות ראש לשועלים, אבל גם מי שבחר להיות להם זנב, כולכם אינכם אנשים מוסריים, כי בחרתם ביודעין להתקרב לדבר שקר. ידיכם שפכו את הדם הזה ועוד יהיו מגואלות בדמים אשר יישפכו בעתיד, חס ושלום. כן, ידיכם - וגם ידי האנשים ה"טובים" לכאורה, הסובבים אתכם היום המכהנים בכל תפקיד שהוא, אשר הצטרפו לראש הקהילה העומד פה. אתם יודעים בבירור שהוא ושומר ספו, וגם בניו וגם חבריו, הינם מושחתים ורשעים. מטרתם היחידה הייתה והינה לחזור על מחדליהם הקודמים, אלה שעודדו את הכנופיות האומרות לכם בפירוש, שבכוונתן לשרוף אתכם. כולכם אנשים לא מוסריים אף-על-פי שאני ועמי חפצים למצוא ביניכם אנשים טובים ומוסריים....
"כל ההנהגה שהכרתי - כל היועצים, כל המדווחים, וכל העומדים בצד וצופים - כולכם מכרתם אותנו, דרדרתם את הכרכרה בה אנו יושבים לתהום, ואתם טוענים היום שכדאי לתת בידיכם את המושכות, שתהיו אחראים, עגלונים ומתקני דרכים עתידיים. מעשה זה הינו אולי המעשה הנבזי מכולם.
"במשך זמן רב מאבדים אנו את ילדינו כדי לשמור על מנהיגינו. הגיע הזמן לאבד את המנהיגים, כדי לשמור על הילדים...".
|
|