לפתע הבנתי שעצם קיומי בסכנה. מצוי הייתי באותו מרווח קטנטן, קו גבול דק שבין חיים למוות. המקום היה חשוך ומחניק. לא יכולתי לנוע, וגם לו יכולתי — לא ידעתי לאן. הייתי נטול כל חוש התמצאות. הרגשתי כיצד כל שנייה שחולפת חורצת את גורלי, גוזרת האם להעניק לי את הניצוץ הפלאי היוצר את כוח החיים, או לינוק ולנקז ממני את שאריות החיות שאך הוענקה לי. בהיתי סביבי בעיני רוחי, מחפש ללא הצלחה ולו שביב קלוש של אור, שביל תקווה שיוליכני אל החיים, אל עבר צוהר ההצלה. איני יודע כמה זמן חלף עד שלבסוף, חסר אונים, נכנעתי. עצמתי את עיניי, מתכונן לנצח החידלון, ואז כמו מיתר קסום המתנגן בְּרוח מנגינת ספירות היקום, הגיחה בת-קול שמימית. מגששת, לוחשת, מפזמת באוזניי, חודרת ללשד עצמותיי, מזינה אותי באנרגיות הולכות וגוברות.
המנגינה האלוהית חדרה למהותי, מעקצצת את עורי, זורמת על פני עצמותיי, מרקידה כל תא מתאי גופי. יכולתי לחוש כיצד צליליה נוסכים בי את אנרגיות החיים, ההולכות ומתחזקות עם התגברותה. בשלב מסוים החלה זו להטריד. עוצמתה הלכה וגברה, חודרת ומטלטלת את מוחי יותר ויותר, מנסה לחלצני לגמרי מהלימבו השמימי ולהחזירני לעולם המציאות.
התעוררתי לקול צלילי הרינגטון המתחזקים של האורטוריה "בריאת העולם". שלחתי ידי ברפלקס מותנה לעבר הטלפון הנייד המונח ליד מיטתי.
"הלו," פלטתי לעבר המטרד המנגן.
"סגן-ניצב אבינועם?" נשמע קולה של מוקדנית משמרת הלילה של משטרת מחוז תל אביב.
"כן, מה העניין?" שאלתי, עדיין חצי חנוק מהמעמד שהתעוררתי ממנו.
"אני רוצה לדווח לך על אירוע ..."