בימים אלה יצא לאור ספר שירה חדש, ומדובר בספר שנותן כבוד לשירה כשיח אנושי, כדרך לתקשורת מילולית ורוחנית. מדובר בספרה החמישי של המשוררת לאה טרן, והשם אומר הכל: "אהבה היא שיחתי". על דרך הכתוב בתהילים: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי".
כך למשל בשיר "אינטימיות" - אנו נסחפים אחר האהבה כמחוז אבוד שבו שני הצדדים מוותרים על ה"אני" והם נאחזים זה בזה, ללא בית, ללא מבצר פרטי - והמשוררת מסיימת במלים המתארים את הקשר הקדוש הנרקם:
"אהבתי שירי אהבה
גם את שירי המלחמה
אהבתי בטוב וברע
ברית הבתרים שבינינו" (עמוד 9).
כוחות האהבה סופגים ממעיינות נסתרים, מרבדים של קדושה, וניכרת היניקה של המשוררת משירת המקרא ובעיקר משיר השירים:
"שאהבה נפשי
הדלקתי נרות וביקשתי
שאהבה נפשי
הדלקתי אורות ונסעתי
שאהבה נפשי
שמעתי מלים וקולות"
ובתוך אווירה נבואית זו, מקבלים האוהבים כוחות עילאיים והם משנים את המציאות, את הנוף, את תבנית החיים:
"אנחנו תבליטי בטון
אלמנטים מיסטיים
בתקרת נשמותינו
פתוחים לרוחות השמים" (עמוד 21).
כוחות האהבה מוצגים ככוחות שיש בהם לשנות פני תבל, להאיר עולמות, מדובר באנרגיה של תחנות כוח חשמליות ומצבורים כוחניים מיוחדים:
"חשמל פיך
חשמל גופך
חשמל נשמתך
מצית מדינה שלמה
ואור עיניך
מדליק חנוכיות בעיניי
מעמיק לתהומות שורשיי
מגיע למרומים בקולות
המלאכים השומרים" (עמוד 14).
לפי שירתה של לאה טרן, יש באהבה כוחות של רצון לתת ולהיטיב עם הזולת. בין השורות אנו חשים כי בעיניה יש באהבה עמוקה ואינטימית דרך להגיע למעמקי נפש, להכיר, ליצור עולם חדש. אך האהבה אינה שדה שושנים, ובמסע הזה יש גם זמן פציעות וגם שברים:
"ולי האמנות הנחמה היחידה
בקצה הליל תחסר את מילותיי
על מחוגי שעון החול
שברי חלום קרוע
מחויבות
וסבל מסרב עינוגים
בזמן פציעות" (עמוד 13).
בעיני המשוררת, האהבה היא הנושא המדובר ביותר במציאות האנושית,ולכן היכולת לאהוב היא לא מקסם פתאומי, כי אם אמנות יצירתית הנלמדת ממש, כמו כל נושא אחר.
האהבה מאפשרת שיחה מלב אל לב.להבין את הצד השני - ומגוון שיריה בספר הם גלריה של וידויים, סדרת שיחות בזמן אמת. האוהב והאהובה חיים במחוז אגדי משלהם - וכאן עוברים הם דרך של תלאות - ובשירים יש סוגי חוויות שונות: אהבה, פרידה, רצון להגיע לאיחוד עם הזולת. בחלק מן השירים יש תהיה על אהבה והקווים המשיקים שלה לערכים ומוסר - והשבילים מתפתלים אל השיח עצמו, היכולת להפוך את השיח לקרבה של ממש, להגיע לטעם הקשר, לטעם הקיום הראשוני. אלה מובילים את טרן למזמורי שירה וידויית, מבט מקרוב לנפש האדם.
חיים בתוך מציאות פשוטה שהופכים למלכות חלומית:
"מלך ומלכה משחקים
במשחק המלכים
נושאים ונותנים
על כיסא רם
מטפלים בפצעים
באהבה" (עמוד 30).
עיון בשירים השונים מגלה שהשיח מתפרש על כל נופי הקיום: השיח שבין הנפש האוהבת לאהובה, לאם, לאב, לאח, לעץ, לרחוב, ליצירה, לאמנות ולחיים בכלל.
בספר שיריה, מתכתבת לאה טרן עם צורות ספרותיות וליריות, כמו הפוגה, התחינה, ההספד והקדיש, ויחד עם זאת היא נמנעת מאקרובטיות שירית, כדי לתת לקורא את החוויה בשיא עידונה.