שער 1 - כתר

האם ההגדרה של אלוהים ברורה לך? האם היא מהווה קיום מובהק של אלוהים? כיצד תפיסה זו של אלוהים משפיעה על הפחדים שלך בכלל ועל פחדים מאלוהים בפרט? האם יש לך תחושת נינוחות ושלווה בכלל וכלפי אלוהים בפרט? האם יש לך יחס של כבוד לעצמך? האם כילד, יש לך יחס של כבוד להוריך? מה היחסים בעיניך, בין תפיסת האלוהים של הילדים לבין אמונות ההורים והמורים שלהם? מה היכולת שלך להכיל את כל אלה? אתם יכולים בכל שנה להמשיך לבדוק עם עצמכם או עם הילדים את התשובות לשאלות הללו ולהכין "יומן אלוהים". כל תיאור שתכתבו הוא הזדמנות לשיחה, לציור של הדימויים או להכנה של ביטוי אמנותי למחשבות אלה.

המילה אמונה מעוררת ברבים מאיתנו אסוציאציה של הליך פרימיטיבי. אך, אין כאן עניין פשוט או פשטני. אמונה דתית (או חילונית), מבטאת יחס משמעותי של האדם לדבר מה בחיים. הקשר הזה מייצר חיוניות המניעה את האדם בכל המישורים של חייו. יש שהאמונה מונחית על-ידי הכרת הניצוץ האלוהי של הטוב ומביאה את האדם לחיים של ראיית הנשמה ויש שהאמונה מונחית על-ידי הצביון האנושי של הטוב ומביאה לעשייה למען הכלל. פעמים רבות אמונה נבראת בחיי האדם, בנקודות שבירה. אז הוא לומד להפוך את המשבר למושא לגדילה על-ידי מילואו באנרגיה רוחנית. גישות דתיות אומרות, כי האמונה קובעת ישירות את האמת שניתן לסמוך עליה. לעומת המדע הטוען, כי גישות רציונליות הן המשמשות ככלי למציאת האמת ורק כאשר ישנן הוכחות ניתן להאמין בדבר מה. רבים מאיתנו חיים בספקות, בין ידיעה ברורה וודאות מוצקה שמניעה אותנו, לבין ספקנות שפוערת בור של אי ידיעה ושל חוסר ביטחון. במצב של ספק אנו מרגישים שאנו שוקעים במורד החיים במקום לעלות מעלה. כדי להעמיק בהבנה של האמונה והשפעתה על מידת האמון ועל תפיסת האמת של דברים, נתבונן בשיחה שערכתי עם ילדים מכיתה ב' על האופן שבו הם רואים את העולם ומקבלים מידע ממנו. שאלתי אותם מה הם חושבים שיותר אמיתי: המידע המגיע מן החושים ושיש לו ביסוס מדעי או המידע המגיע מאמונה - ממקור לא ידוע שהוא מעבר לחושים. הם אמרו שהגוף שלהם הוא בוודאי אמיתי כי הם נוגעים בו ושהכלב שלהם הוא חי כי רואים אותו. לגבי הוריהם, הם הביעו טיעון מתחכם כשאמרו שבלי ההורים הם לא היו קיימים. הילדים התבססו על עדות החושים כהוכחה למציאותם של דברים בעולם. כאשר שאלתי אותם על אלוהים, הם אמרו שברור שאלוהים קיים כי הוא ברא אותם והוא שומר עליהם. האמירה הזאת כבר הייתה מבוססת על משהו פחות מוחשי. כשעלה נושא המלאכים בשיחה בינינו, חשבו הילדים שהמלאכים הבלתי נראים יותר אמיתיים מיצורים דמיוניים. וזאת משום שכתוב בספרים שמלאכים קיימים במציאות ואילו הדמיון מייצר רעיונות שאינם בגדר המציאות אלא רק בגדר משאלות. ככל שהשיחה התקדמה, פנו הילדים לקוטב של הלא ידוע והחלו להיזכר ברגעי הקסם שבחייהם: "פעם עשינו בועות ובתוכן ראינו דמויות, ואחר-כך קרו כל מיני דברים מוזרים", "פעם רכבתי על אופניים ופתאום נתקעתי באבן שלא ראיתי שבכלל הייתה שם קודם". בני מיכאל אומר לי לא פעם שהוא רואה אותי בעיניים סגורות. עבורו, עיניים סגורות מייצגות ראייה פנימית שאינה תלויה במבט העיניים הפיזי. נוכל לראות, כי רק דברים שאנו יכולים לראותם בעיניים סגורות, הם הדברים שאנו באמת נאמנים להם ושהם באמת נאמנים לנו. אלה הדברים שאינם תלויים ביום או בלילה, במצבי רוח או במפגשים עם אנשים. הם האמונות העיוורות שלנו, המחזקות אותנו ומזכירות לנו את עמוד השדרה הפנימי. אמונה פנימית מלאה מאפשרת ליצור ודאות פנימית גם במסגרת אי-ודאות חיצונית. כאשר אדם נותן אמון בעצמו הוא יכול גם לסמוך על אחרים. אני נזכרת בסיפור מדהים שאירע לי. פעם במהלך טיול בצפון הארץ צילמתי במצלמה שלי. וכנראה שבהיסח הדעת הנחתי אותה לרגע על אחד הספסלים וכאשר הייתי בדרכי לרדת את הנחל, לא מצאתי אותה עוד. תגובתי, שנבעה מתוך אמון ואמונה, הייתה שכנראה המצלמה הייתה צריכה לעבור לבעלותו של מישהו אחר. חלפו חודשים רבים עד שיום אחד קיבלתי טלפון מחנות לפיתוח תמונות בירושלים. הופתעתי, כי איני נוהגת לבוא לשם, וכמו בהזיה הם סיפרו לי שבפילם שפיתחו עבור אחד האנשים הופיעה אחותי ובתי הקטנה. נדהמתי מכך שהם זיהו את אחותי והתקשרו אליה כדי ליצור עמי קשר. הסתבר שאנשים טובי לב מצאו את המצלמה על הספסל והביאו אותה לתחנת המשטרה בישוב הסמוך. מאחר שאיש לא הגיע לבקש אותה במשך חצי שנה היא שבה לידיהם. בנם שהגיע ללמוד צילום בירושלים קיבל את המצלמה כדי לממש את אהבתו היצירתית מבלי שידע שיש בה כבר פילם מצולם. הוא נבהל כשראה דמויות לא מוכרות במצלמה שלו, ואני זכיתי בידיעה שישנם מלאכים השרויים באנשים ושמתחבאים במכשירים למיניהם כדי להזכיר לנו את נוכחותם. מדוע שיהיו לילד או לכל אדם אמונות? מדוע שילד או כל אדם אחר יחווה חוסר אמון? מהיכן מתחילות האמונות? האם הן דבר טוב בכלל? מדוע שנרצה לשתף בהן? העידוד שלנו (כהורים, כמחנכים וכבני אדם) חשוב ביותר כדי שביחד נצליח למצוא את התוואי שבחיים. על האדם להסכים לצאת למסע הזה עם עצמו, עם ילדיו הביולוגיים או המאומצים, עם תלמידיו בכיתה, עם חבריו או עם בני משפחתו. זהו מקום שהוא מעבר לרציונליות ובו אנו מוכנים לתת לאחר מרחב לנוע אל עבר אמונותיו מתוך הדהוד פנימי של עצמו. התפיסה היא כי אמונות המבוססות על הנחות יסוד, הן הבסיס הקיומי לכל הפעולות ולכל ההתנהגויות שלנו. חשוב לזכור, כי העובדה שהאחר משתף באמונותיו הכמוסות ובחוויותיו, מעידה על כך כי הוא חש שיש אוזן כרויה המעוניינת בדבריו. אני מאמינה כי דרך כזאת המבוססת על אמון ואמונה מעניקה חוט שדרה איתן לאחר, לקראת יצירתה של ודאות רוחנית במהלך חייו. הפסיפס של משפחתנו על המארג הרוחני שנוצר בה, הוא מיוחד עבורנו. דניאל אמרה לי בגיל ארבע: "אני מאמינה שיש מטוס קטן או מלאך בלתי נראה שרואה אותנו בכל דבר". אני ממשיכה לתהות על הפלא שבאמונה מלאה המקיפה את חיי והמאפשרת לי לחיות במקדש הנשמה ולגעת לרגעים בנשגב. אני יכולה לחוש את נס החיים שמקורו בנצנוץ האדם הנברא בצלם, ולדעת כי כל אלה מתקיימים מעבר לטוב ולרע. הבענו פעם את תפילתנו המשותפת: "שהחיים יהיו טובים ומלאים באור קסום גם בלילות אפלים, בזכות כוחו של מה שמעבר לנו". אני מזמינה אותנו להעיז ולגעת בדברים הנסתרים מן העין בחיינו, דברים שאותם אנו מבקשים לגלות, בדברים שביקשנו שיהיו סמויים ועכשיו מוכנים אנו להסיר את המעטפת שלהם, למען הופעתנו בעולם וכדי שנוכל לחיות את הכאן ואת העכשיו. לאחר המסע בשער הכתר, על התחנות השונות, נציע פעילויות שונות לתרגול הרעיונות שעלו מקודם:

1. מה גורם לאמונה זו להיות חזקה? לדוגמא: "היא לא נסמכת על החושים אך היו לי הוכחות..." 2. הציעו מקרים שעל קו הגבול שבין אמונה זו לחוסר אמונה בה. לדוגמא: התנסויות של אנשים אחרים שעברו דברים דומים. 3. הציעו מושגים המתנגדים לאמונה זו או מאתגרים אותה. לדוגמא: היו ניסיונות לא טובים בעבר.

"היה זה נס אם הייתי מפיל אבן והיא הייתה מתרוממת למעלה, אך האם אין זה נס שהיא נופלת למטה?" (אלפרד פולגאר). חשיבה כזאת מאפשרת לנו לראות את כל קיומנו בעולם כנס. אולי, בזכותו של כוח עליון, נראה שכל דבר שמתגלה בעולם הוא מיוחד ומאפשר לחיים להיות פלאיים. הנס מזכיר את הקסם בשל הארומה הנסתרת שבו. ילדים מאוד מתפעלים מן הקסם וכאשר הם עושים קסמים, הם מתלהבים מהם כאילו מדובר בנס חד-פעמי שמתקיים מעבר לחוקי המציאות המוכרים. הניסים מתרחשים בעולם ללא סיבה או שסיבתם היא למעלה מן הטבע והם עצמם יוצאים מן הכלל של חוקי הטבע. "נס הוא תזמון כוחות הטבע ברגע הנכון", כדברי רבי צדוק בשיחת מלאכי השרת.

החיבור שבין הנשמה למקום משכנה מזכיר את המקדש - מבנה שנועד למטרות דתיות ופולחניות. האפשרות של קיומו של מקדש לרוח האדם, ההופך להיות מקדש בכל אדם, מודגמת בשיח שהיה לי עם מיכאל בן הארבע. כשאמרתי לו שלא יצפה בחדשות בטלוויזיה כי חששתי מחשיפתו לדימויים שאינם מתאימים לתודעתו, הוא ענה לי שיש לו חומר בגוף שמבריח את הדברים הלא טובים כך שלא ייכנסו. מדבריו נראה שהוא חי את חייו בתוך מקדש השומר עליו. קדושה היא הגדרה להיבדלות מהגשמיות, מן הצורה, מן החומר, מן הזמן. קדושה מהותית ונצחית היא טוטאליות של קדושה המכילה חפצים קדושים, אנשים קדושים ומקומות קדושים. החיבור בין הגשמי לבין הרוחני מזכיר לי מקרה שארע לי עם צלחת שהבאתי מאיטליה ממפעל לחרסים. הצלחת שהייתה צבועה בפסים סגולים ולבנים, נפלה מידיי ונשברה. למרבה ההפתעה, השבר שהתגלה היה חתיכת חרס בצורת לב שהשתקפותה הייתה צורה של לב חסרה על הצלחת. כל-כך הופתעתי מן השבר המדויק בעל הצורה הכל-כך ברורה, שיכולתי לחוש חזק מאוד את הקשר שבין חול לבין קודש ואת הזיהוי של אלוהים וקיומו בעולם החומרי, דרך האופן בו הוא משאיר את טביעותיו. ועל כן עלינו לכבד כל דבר שניתן לנו במסדרונות החיים, כאילו שהוא מושרה בקדושה.

"הבריאה היא שפת אלוהים, הזמן הוא שירת אלוהים והדברים שבמרחב הם העיצורים בשיר. לקדש את הזמן פירושו לשיר את התנועות יחד עם אלוהים". (אברהם השל) מתוך עמדה מחייבת זו, אני מבינה כי בכל רגע ובכל מקום בו אנו נמצאים, עלינו להרגיש כמו משה רבנו שעמד מול הסנה הבוער. אנו מצווים להשיל נעלינו מעל רגלינו... כי המקום אשר אנו עומדים בו - קודש הוא.

כיף, הנאה, חלום, נעימות, עונג, שעשוע, שמחה, אושר, נוחות, התרגשות, התפעלות, רצון, תענוג - על-פי מידת החשיבות של כל אחד מהמושגים עבורכם. אילו מן המילים ניתנות לתחושה ממשית ואילו לא?

• האם ניתן לקבל תחושת עונג רק מלחשוב על מושא העונג?

• האם אי קבלה של מושא העונג מבטל לגמרי את תחושת החוויה? נסו לבדוק זאת ביחס למילים שהוזכרו בשאלה 1.

• מה המשמעות של עונג שהתגלה כאשליה?

תארו לעצמכם שאתם עומדים למרגלות הר גבוה ומביטים אל על. ראייתכם אינה משיגה את קצהו, אלא רק את החלקים הנמוכים שלו והגלויים לעין. טבעות מעטפת גופו של ההר הסובבות בראשנו, מובילות אותנו בתנועה אליפטית אל החלק הגבוה שלו. אנו רואים את מראה הטבע המתחיל להיעלם מעינינו והמוצא את דרכו אל משכנו של האינסוף הנסתר. בחוויה כזאת אני נותרת בתחושת אפסות אנושית נוכח כוחות הטבע האלוהיים ומה שמעבר להם. אני חשה בהתרוממות הרוח בה אני פוסעת אל מעבר לגבולותיי האנושיים, אל מצב חידתי שבין השגרתי לבין הפנטסטי. מצב מופלא זה, של החיבור של ההר הגדול עם רשמיי הפנימיים, מאפשר לי להימצא בכוליות מלאה עם עצמי ועם כל מה שסובב אותי. כאן אני יכולה להיזכר באפשרי ובאיכות המיוחדת של הנס. חשבתי כי אני כאדם בוגר, ערה לכך שיש "ידיעות" שהן מעבר לזמן ולמקום. אך שאלתי את עצמי, האם דניאל, כשהיא מספרת על הקופסא שבה אלוהים הניח אותה, באמת יודעת בגילה את הדברים הללו או שהייתה זו פנטזיה של ילדה קטנה השוגה בדמיונות. ואולי היא נוהגת כמו ילדים רבים בגילה שהוריהם מתירים להם להמריא מעלה וללקט בדרך פיות, פאונים ומיני יצורים כדי שיארחו להם לחברה בימי ילדותם. אני מניחה שאם הייתי הורה ספקן המבקש להוכיח כל דבר בחיים באופן מדעי או באופן רציונלי; או הורה שמערב מידה של ציניות, לעג וזלזול סמויים בדבריו - אז הייתי מלווה את אמירותיה בגיחוך קל. כזה שהיה מלמד אותה אחת ולתמיד לגנוז מחשבות כאלה, בעיקר אל מול אדם שהיא מעריכה כל-כך. אבל אני הייתי שם וחייכתי. הרגשתי ברגעים אלה פעימה צובטת בחזה, אולי מהתרגשות מן המפגש עם עצמי, אולי ההתרגשות הייתה מן המפגש עם אלוהים או אולי אחזה בי ההתרגשות בגלל ההכרה המשותפת וההבטחה של יציאה למסע משותף - מסע החיים שמעבר. אמרתי לה שהיא בעיניי כמו זכייה בפיס וכמו מתנה בשבילי מאלוהים. אז גם הבנתי, כי ככל שחיינו יהיו נס עצום כך תהיה אחריות כבדה יותר מונחת על כתפיי, להיות ראויה להיקרא אמא וללוות אותה בדרכה. היה עליי לזכור כי בתוך הוודאות הקיומית, גם אם יש אמונה מלאה אין שום דבר מובטח. הבנתי מן המקום הרוחני, כי הילדה הזאת אינה שלי והיא אף פעם לא תהיה שלי, כי היא שייכת ליקום הגדול או אולי לאלוהים. ואני זכיתי, אולי בגודל אמונתי שעוד תתגלה, לגדל אותה בכל עת שהיא תשכון במחיצתי וכל עוד תרצה בכך. שנים מאוחר יותר אמרה לי דניאל: "אם יום אחד אני או מיכאל נלך, אלוהים ייקח אותנו. אני מקווה שלא תהיי אז עצובה ושתקבלי את זה, כי זה מה שצריך לקרות". הייתי נבוכה מהכרת המציאות הזאת ומתוכן השיחה ויכולתי רק לקוות שיהיה לי את הכוח להיות במקום אותו תיארה דניאל בקשר לשני ילדיי. ברגעים כאלה הייתי מהרהרת בתוכי על המשמעות של להיות אדם ועל הביטחון המוחלט בקיומו של דבר גדול. אפשר לקרוא לזה אלוהים או טוב כללי, המשמש מעטפת לחברה צודקת בה מתקיימים יחסים אנושיים ראויים. הרגשתי, מתוך הידיעה הזאת, כי לעיתים נדרש מאתנו לפעול בצורות בלתי הגיוניות ובאופן המנוגד לחלוטין לשכל הישר. אז לא היה זה הזמן המתאים לעצור ולשאול שאלות על הודאות הזאת, על האמונה או על המשמעות של החיים האלה, רק תהיתי האם כאן טמונה מהות הטוב ואם כן, מהו המקום של הרע. שאלתי את עצמי היכן מתקיים בי קו הגבול הדק המבדיל בין טוב לרע. רציתי לדעת היכן הוא נמצא ביקום. ואולי, שיערתי, אנו בעצם מעבר לכל אלה במסע שהוא מעבר לטוב ולרע. מהו המקום הזה שהוא מעבר לטוב ולרע? האם הוא המקום שממנו אזלו הטוב והרע והוא מכיל רק את הריק? הקולות הפנימיים של האינטלקט המשיכו לנקוש באוזניי כשהם מבקשים התנצחות ראויה והסברים משביעי רצון. לא רציתי להסביר או לקבל הסברים, רציתי להיות מעבר למחשבה. ביקשתי להיות כמו הקוסם הפועל בעולם בדרכה של הרוח, שמבחינה רוחנית היא מנוגדת להיגיון. ידעתי שכדי להיות נישאים על-גבי הרוח, אנו מתבקשים לחולל שינויים בחיינו. ואילו אנו, במשך השנים, כה מתמלאים בסיפורים רגשיים מורכבים הנישאים על גבינו כמו שק גדול וכבד, עד כי איננו יכולים לעצור באמצע לילה מואר ולהביט בירח. משאותינו המכבידים מושכים אותנו מטה ואנו נוטפי זיעה, לא ממאמץ פיסי וגם לא ממאמץ אחר, ואפילו איננו מרוויחים דבר מכך, איננו יכולים אחרת. כך אנו מופעלים ללא הפסקה - כמו בובות משחק, עד שביום מיוחד אחד אנו זוכים באפשרות של הכרה אחרת. עם הולדתה של דניאל, ידעתי שהגיע יומי וחיי זכו להזדמנות של שינוי. בחירה במימד של רוחניות, משמעה השתחררות מן הכבלים הכובלים אותנו. דרך הרצון להבין את הסיבה שמאחורי כל דבר, נוכל באמת לפעול למען התפתחות ולמען הגשמה עצמית. בשלב זה של המסע, אותו אני מתארת, אני חשה אושר רגעי גדול שנראה כמו הצבע שהיה מתקבל מערבוב של הטוב ושל הרע. פעם חשבתי שאם נערבב רע וטוב ביחד, הרע (שהוא כהה ומרוכז), יגרום לכך שאפילו רק כמה טיפות ממנו יספיקו כדי לבטל את הטוהר ואת הבהירות של הטוב. היום אני מבינה שהאור, גם אם יעבור דרך זוהמה, אינו מזדהם. הטוב כל-כך מרוכז בבהירותו, שאף צבע לא יכול להשפיע עליו. כמו בפתגם הסיני: "נר קטן יכול להאיר חשיכה גדולה, חשיכה גדולה לא יכולה לכבות נר קטן", איני מסכימה עם אלה הסבורים שאין טוב ללא רע או שהניגודים נועדו לחיות ביחד כדי להדהד אחד את השני. לדידי, זוהי פרשנות כפויה של האדם, שנועדה להסביר את התעכבותו במדרגות העולות מעלה אל הטוב. האם אין בעולם שום רע, כמו באגדות? ואני נזכרת כי גם אגדות הילדים רוויות באנשים מרושעים ובמכשפות רעות. אז היכן נמצא הטוב? לעיתים קורה שברגע אחד או שאולי בחודש אחד או במשך שנים, אנו מגיעים למרחב חדש. הוא נראה לנו כמו חזיון ובו בזמן הוא מאוד מוחשי, הוא לא מוכר אך הוא מותר לפעולה חופשית. את המקום החדש שלי חשתי כמו עיר מוכרת מכוסת שלג עד תום. אני חשה בשקט, בטוהר המדרכות המנצנצות לאורה של השמש שמעל. יש הרגשה של הרמוניה של הנוף הנגלה; של שקט חסר צבע של טוב או של רע - מעין אידיאה של הטוב. אני מגלה כי המראה המושלג הזה הוא מעין ראי לעולם הפנימי שלי וששם אפשר לחוש רוגע אינסופי. הנוף המושלג והנוף הפנימי הם חלק ממערך קוסמי אחד שהוא במהותו טוב. כאשר אני מנסה לגעת בקצוות ההבנה, שהיא ללא חוקים, ולהרהר, אני מגלה שאם בידינו לדמיין מציאות, הנראית כל-כך ברורה, אז היא כנראה ביטוי ציורי לפנימיותינו. משמעותה היא הזמנה שנשלחה עבורנו, מאי שם, לבוא. אם נכון הדבר, מה בעצם מתבקש ממני? מה הוא תפקידי? גם אם אינכם נמנים עם מאמיניו של כוח עליון, נסו להקשיב. שמעתי פעם שאנשים אומרים, שאדם החי בצלו של גורלו, בתוך הכיוון שנקבע לו, נתיבי חייו מפולסים עוד יותר בתוך העיר המכוסה בשלג מרגיע. אדם זה בוחר בחיים הנכונים כי אוזניו כרויות להזדמנויות והוא יכול לנוח מדאגה ולפסוע בשקט בחייו. גופו של מי שחי בדרך הנכונה יהיה נטול מחלות ומחשבותיו יהיו עתירות בתובנות עתיקות. זה יאפשר לו עמידה מושרשת באדמה המוצקה, בעוד הרוח הגבוהה משובבת את שערו. בעיר המושלגת הדמיונית שלי, הדהדה באוזניי התחושה של הנשגב כתודעה אלוהית שהיא מעין יצירתיות טהורה. הרגשתי כמו אחרי רוח סערה חזקה שנעלמה והשאירה אותי להתמסרות מתוקה עם האין. דבריה של דניאל עולים בזיכרוני: "אני רוצה ללכת לאיבוד... שהטוב ייקח אותי". ובתוכי אני מוסיפה: "עם הטוב אנשא אל מעבר למראות הטוב והרע; אל מעבר המפגש ביניהם; אל מעבר לאוקיאנוס של טוב; אל החלל שמהות כולו היא הטוב - אל הבית".

אנו נעים במרחב שבין צורך לבין רצון. הצורך נובע מן החובה של האדם למלא את צרכיו ומהשעבוד של האדם לכל מה שהוא תלוי בו. בעוד הרצון מחבר את האדם אל המקומות הגבוהים ואל פסגות אפשריות של האינסוף על גילוייו השונים. בדרכנו האנושית אנו שואפים להגביה מעלה, מעבר לצרכינו המידיים ביותר. יום אחד, תוך כדי דיון במשפחה, הילדים אמרו כי לאנשים יש באמצע הראש חוטים שקופים ובלתי נראים, המחברים אותם למלאכים ולאלוהים ודניאל אמרה, שלפעמים כשאומרים לה דברים לא יפים אז המלאכים והשמים מסבירים לה מה לעשות. החוטים המחוברים למעלה, אל הרצון הגבוה מעניקים לכולנו את הביטחון בחיים. כמו האמירה המוכרת - אין דבר העומד בפני הרצון. הרצון יכול להעניק חיבור. במהלך חיי, ביקשתי מן האלוהים שימלא אחר רצונות רבים שלי, כמו היה אבא טוב המגשים משאלות. לימים הבנתי כי חפצי הלב שלי הם אקראיים וחסרי משמעות ושאני מבקשת לבטל את הרצון האישי שלי, כדי לקבל עליי את עולו של הרצון העליון שהוא הרצון האמיתי. רצון זה, ככל שיכולתי להבין, מתחיל את דרכו ואת ממשותו בגזע היקום. הוא בא לידי ביטוי בענפים המגישים עליהם את פירות הרצון הגבוה, כדי שנקטוף אותם ונוכל להפיץ את שפע הרצון ולהשפיע על העולם. דומה כי כאן, ברגע זה של המסע ישנו רצון חזק שהוא האור הפורץ מבעד לכותונתי וצורב את ליבי הכמה והמחכה למענה. אך איני נותנת תשובה, איני יודעת אם אני רוצה להתמסר. מתאווה ונמלטת. אני סורקת את המגוון המלבב של חלקיקי האור, מסתנוורת ומבקשת ללכת. ולפתע יד חסונה המפתיעה ברכות נגיעתה, מניחה מטה של קסם על כתפי ואני חשה עונג רב. עיניי יכולות לראות שמים מיוחדים כמו הייתי מלאך המתבונן בעולם. אז הבנתי, שלפתע רכשתי מבט אחר.

מתוך ההשראה הזאת שכל הדברים ספוגים בניחוח הבריאה נאמר על-ידי רבינדראנאת טאגור כי: "בכל נשימה ונשימה צריכים אנו לחוש את האמת הזו: שאנו חיים בתוך האלוהים". במסעי למדתי שאלוהים חי בתוכנו ובכך קדושתו היא קדושתנו, שכן האדם הוא התגלות מתמשכת של השכינה האלוהית. עולה בזיכרוני שיחה שניהלתי עם ידידה שאמרה שאינה מאמינה בקיומו של אלוהים. ועם זאת, באותה נשימה היא הזכירה יום בחייה שלמרות שאירע לפני שנים רבות, הוא עדיין מעורר בה געגועים עזים. באחד הבקרים, במהלך טיול בדרום אמריקה, היא פגשה טבע מופלא. היה זה רגע של נוכחות שהיה בשבילה כמו פגישה עם אלוהים. סיפורה הזכיר לי את הבעל השם טוב שנאמר עליו כי היה שומע את קול האלוהים בכל ציוץ ציפור, נחל זורם או עץ צומח. הוא האמין שצלם אלוהים קיים בכל יצירה שבעולם, ושגם אנו הננו הניצוץ האלוהי. מיכאל בן הארבע, המנסה להבין רעיונות אלה, שואל אותי אם זה נכון שאנו לא אומרים דברים סתם. ואני שחושבת שהוא מתכוון לעשייה לבטלה, היינו, עשיית דבר רק למען עצמו, אומרת לו שאנו כן שרים שירים מבלי לחשוב. הוא אומר לי שהוא מתכוון ש"סתם" אלה דברים שיש בהם פגיעה באחרים ואני מבינה שהוא מתכוון לפגיעה שלא מקדשת את "צלם האלוהים" שבדבר. עמדה זו מבקשת את הכבוד, מתוך ההכרה של הנוכחות האלוהית בכל דבר. הכבוד שאפשר לרחוש לבעלי חיים, לצמחים או לדברי מאכל. ההקבלה המוצעת, שבכולנו נשמה אחת שהיא מאותו מקור, משתקפת בדברי דניאל: "לצחוק על שקית זה כמו לצחוק עלי". כיום, בעקבות חוויות אלה, ההתייחסות שלי לדברים היא אחרת מזו שבעבר. יום אחד כאשר יצאנו מן המכונית, נפל מידיי בקבוק שמן זית והתנפץ. הבטנו, דניאל ואני, בהשתאות בשמן הנוזל לאורך הכביש, בעוד שחתיכות הזכוכית מנצנצות כמו מבקשות הבנה ולא כעס. שאלתי את דניאל למה היא חושבת שזה קרה. דניאל הבינה שהשאלה שלי היא לא ממקום מדעי ואין הכוונה שתספר לי על זווית היד שהחזיקה את הבקבוק, או על גודל הקרע בשקית, אלא להבין מדוע היקום לא אפשר לנו להביא את הבקבוק הביתה. היא הציעה שאולי פג התוקף של השמן או שהיו בבקבוק סיבוכים. עדיין ניסיתי להבין טוב יותר מה המשמעות של שמן זורם, אך רק כשחזרנו הביתה וגיליתי שבבקבוק השמן בבית נותרו רק מספר טיפות בודדות, יכולתי לראות זו כהזדמנות לתרגל הסתפקות במועט, כמו בסיפור פך השמן של חג החנוכה. אני משערת שיש שיגידו שזו הסתכלות מעמיקה מדי המסבכת את הדברים ואני מציעה לראות זאת דווקא כהסתכלות רגישה, השמה לב לפרטים, דרך המאפשרת להתיר את הסיבוכים ולהקשיב טוב יותר לנאמר לנו מעומק האדמה והשמים וממעגלי האינסוף הנשגבים מבינתנו. במסגרת מסעה של הנשמה, התוהה על זהותה מעצם בריאת האדם בצלם אלוהים, האדם האחד ראוי לליווי חברו. האדם השני שמנגד, משיב לו כגמולו על מידת חברותו ועל אנושיותו. כאשר נאמנותם ההדדית היא מעבר לעצמם, היא על גבול האמונה בנשגב והנאמנות אליו ואל כל מה שיונק ממנו.

האם יש הבדל בסוגי הבקשות שביקשתם מכל אחד? מאיזה מקום בתוככם ביקשתם את הבקשה? האם מתוך חולשה ותלות או ממקום של עוצמה? כיצד הרגשתם אחרי הבקשה? האם כקרבן חסר כוח או חוויתם דווקא רוממות רוח? האם כשביקשתם את הבקשה, האמנתם שהיא תתממש? האם הדבר היה תלוי בכם? האם הייתם רוצים לחשוב מחדש על הבקשות שלכם ולהציע בקשות אחרות? ואולי הייתם רוצים לבקש ממקומות אחרים בתוככם?

מאז ימי ילדותי, חיפשתי רמזים לנס בסביבתי והמפגש עם הלא ידוע הופיע לפרקים בחיי. האפשרות הרוחנית הפכה להיות ממשית כאשר נולדה בתי הבכורה דניאל. במסגרת השיחות שלנו על העולם הזה ועל עולמות אחרים, היא הייתה מספרת לי, כבר בגיל שלוש, שאלוהים לקח קופסא ושם את דניאל בתוכה. לאחר-מכן, הוא עטף את הקופסא בסרט ושלח אותה למטה אל העולם. ואז אני, אמא שלה, שמתי את הנשמה שלה בתוך הבטן שלי וכך יצאה ילדה. הייתי מביטה בה משתהה ועוד לפני שניסיתי לרדת לעומק דבריה, או יותר נכון להמריא בעקבותיהם, התפעלתי מן הוודאות הברורה בה דיברה על מה שהוא מעבר להשגתנו. היותי מודעת לעובדה שילדים היום יכולים לספר לנו הרבה על הבלתי נראה, גרמה לי להמשיך להרהר על משמעות האינסוף ועל כוחות נשגבים אחרים המקושרים לניסים בחיינו.

נאמנות יכולה להעלות בנו את ההדהוד של טקס החתונה. זהו אירוע שבו, בן לילה, רגעים מאושרים של חברות הופכים ליסוד מוצק החתום בחותם של טוטאליות והתחייבות. עם זאת, שזהו טקס שרבים מאיתנו כה כמהים להיות בו, הוא מעלה בתוכנו פחדים הקשורים למידת הנאמנות שיש לאדם לעצמו ולמידת האמון שיש לו באחר. אמונות או ידיעות אלה, נעלמות לפעמים מן הידוע לנו ואנו מתקשים לאתר אותן כשהן נבלעות במסכי חיינו.

1. הציעו דוגמאות ברורות לנאמנות. 2. מה עושה נאמנות לנאמנות. 3. הציעו מקרים שעל קו הגבול שבין נאמנות לחוסר נאמנות, לדוגמא: חשד, שעמום, כאב, חשיבות עצמית, תסכול, תאוות בצע, בידוד, אנוכיות. 4. הציעו מושגים מתנגדים לנאמנות.

• מבנה הפעילות "אמונה" ו"נאמנות" לקוח מתוך מודל של גארת' מאתיוס.

הנשמה היא כמו חוה שנולדה מצלעו של אדם. היא מקוימת בזכותו של האחר שהיווה כלי לבריאתה. שלא כמו חוה, המתנהלת באופן עצמאי, הנשמה מקיימת את עצמה עבור מי שיצרה. מעניין לבחון מהו מקומה של הנשמה לאחר שנוצרה. יש מי שיטילו ספק בקיומה של הנשמה ויאמרו כי אם הם לא יכולים לראות אותה, הרי שאין בידיהם קבלות ברורות להימצאותה. ובכל זאת, רבים חשים איזו איכות מיוחדת באדם או בדברים שלו, שדרכם הם יכולים להיזכר בנוכחותה של נשמתו. דניאל הסבירה לי בשפתה, שהנשמה היא משהו שלא רואים אותו אלא רק מרגישים אותו בלב. כשאני מסתובבת סחור-סחור ומנסה להקיף את גודל הנשמה שלי כדי לאחוז באחד מקצותיה, מתגלה לי שכשהנשמה במיטבה היא כמו נס. "כשאלוהים בורא את כל העולם, כשאדם נולד - אלוהים הוא קטן. וכשהאדם מת, אז אלוהים נהיה יותר גדול, כי הנשמה של האדם הולכת לאלוהים... נשמה אחת נשארת אצלנו - המלאך שלנו", אמרה דניאל בת הארבע.

כיצד אנו יכולים להתחבר לנשמה שבנו? באילו מקומות קדושים נוכל למצוא אותה? בילדותי, לא חונכתי למחשבות כאלה, קיבלתי אומנם עומק רוחני רב מהוריי, אך לא שוחחנו במונחים שאני משתמשת בהם כיום. זו רוחניות אחרת מזו שבחרה בה אימי ועם זאת היא גם דומה לה בצבעה. אני נזכרת שכשדניאל הייתה בגן, הייתי יושבת בכל בוקר על כיסא ומדברת איתה. כשהייתי קמה ללכת ולהיפרד ממנה, היא הייתה מתיישבת על הכיסא שישבתי בו. היא עשתה זאת כאילו שיש בכיסא כוח מיוחד או מגע של קסם מאי שם, אותם רצתה לספוג לתוכה. ילדים רבים, לא פעם נושאים עימם חפץ קטן ששומר עליהם ועל נשמתם, כאשר הם הולכים לכל מיני מקומות.

מה הם הצרכים שלכם? במה אתם חפצים ומה הן משאלותיכם? מה אתם מחפשים ומה הן הבקשות שלכם? ולבסוף, מה בין כל אלה לבין הרצון שלכם?

המלאכים, הישויות העל-טבעיות, היו חלק מחיי במשך שנים רבות ואף אספתי פסלים קטנים שלהם. יום אחד בנסיעה במכונית, ברגע בו כמעט והתנגשתי במכונית אחרת, הרגשתי איך מישהו מזיז את ההגה שלי קלות ובכך מנע את התאונה. אחרי שנים גיליתי שהיה זה מלאך, אחד מיני רבים ששמרו עלי וליוו אותי במעשיי. למדתי כי בני אדם רגילים, יכולים לפתח את החוש השישי ולתרגל את היכולת לראות את המלאכים כדי לקבל מהם מסרים רוחניים. דניאל כינתה יכולת זו - להיות כמו "ד"ר למלאכים". בעזרת יכולת זו אנשים יכולים לעזור לנשמת האדם להתעלות למדרגות הרוחניות ולהגיע למקורה, לחיבור מושלם עם הבורא. ככל שפיתחתי את המודעות הרוחנית שלי ואת הרגישות שלי, כך יכולתי לזהות את הסימנים הקטנים של הרוח האלוהית מחוללים סביבי. כאילו המלאכים, היצורים השמימיים, הם אלה שמעבירים את דבר האל לבני האדם ברמזים הטמונים באירועי היום. הייתי עסוקה בבירורים פנימיים בתוכי, כדי להבין טוב יותר מהי אותה מהות מלאכית. הרגשתי אותה נוכחת בחיי, מתבוננת בכל מעשיי ושאלתי את עצמי מה בעצם נדרש מאיתנו בני האדם. האם ראוי לנו להתחקות אחר המלאכים ולהידמות להם? האם עלינו להיות מלאך אנושי או שעלינו להשתדל להיות אדם מובהק? מעניין כי במסורת היהודית מלאכים קרויים - "עומדים", לעומת בני האדם הקרויים - "הולכים", זאת מכיוון שלמלאך אין דרך להשתנות מטבעו בעוד שלאדם יש דרך כזאת. בחלומות שלי ושל ילדיי, הופיעו מלאכים והשיחות עליהם השרו תחושת נעימות. בחיים הכרנו אותם דרך פרחים, בועות סבון ומתנות אחרות שליוו אותנו. דניאל בת הארבע אמרה שצבע של מלאך זה צבע שאין בעולם, ורואה אותו רק מי שמאמין באלוהים. היא אמרה: "זה לבן, כסף, ואפור ואם מערבלים הכל ביחד יוצא כזה זוהר, והמלאכים מתגלגלים על פעמונים". מיכאל, כבר נולד להיות מלאך במשפחה והייתי משתמשת במימד הזה, כשהתנהג באופן לא מתאים, כדי לטפח את תקוותו לשינוי בהתנהגותו. ניסינו לעורר את החוויה של להיות מלאך, כדי ליצור שינוי של מצב הרוח, כדי שמיכאל יוכל ללכת מעבר לעצמו. בתוך המסע הזה, כמו נכנסנו יחד אל תוך הלב פנימה, למערה ארוכה שהובילה למלאכים, או כפי שאמרה דניאל - לאלוהים. מקומו של אלוהים הועמד בספק באותה תקופה, נוכח תגובותיהם של האנשים. הייתי משוחחת איתם אודותיו ושואלת: האם אלוהים קיים בהווה והאם היה קיים בעבר? אילו תחליפים ניתן להציע לאלוהים ומה משמעותם: בריאה, שלמות, טוב כללי, תמונה שלמה, חזון פנימי, שורשים? אם אלוהים הוא דבר אמיתי מה המשמעות של אמיתיות באלוהים? איזה סוג של ודאות קיימת ביחס לאלוהים אצל אנשים שונים? מדעית, אמפירית, רציונאלית, רגשית, אידיאית, רוחנית? כשהייתה דניאל בת שלוש, סיפרה לי שאלוהים הוא: "כוכב שמשנה כל הזמן את הצבע שלו; הוא קבור באדמה וגם זורח; הוא קבור באדמת השמים; הוא כמו נשמה של האדם הקדמון". תהיתי, האם זו הקטנה או הגדלה של אלוהים, כאשר הוא מתואר כדמות או כחבר. על כך השיבה לי דניאל: "אלוהים הוא הכי קרוב ברוח ואת הכי קרובה כאדם". יום אחד מיכאל שאל אותי אם אלוהים יורד מהשמים. אמרתי לו שלאלוהים יש ידיים שמגיעות עד אלינו למרות שאין לו גוף או איברים של בן אדם. ואז מיכאל שאל אותי למה לא רואים את אלוהים. אמרתי לו שזה בגלל שהוא מאוד גדול וחשוב. הסברתי שאלוהים גדול יותר מכולם. מיכאל שאל אותי מתי אלוהים היה בן אדם. עניתי לו שאלוהים לא משתנה לעולם, כי הוא שונה מבני אדם. אלוהים הוא האור הגדול ביותר שאנו יכולים לראות. האור אומנם מסנוור וקשה לנו להסתכל עליו, אבל זה האור שאנו באמת רוצים לראות. אמרתי למיכאל שכשהוא סוגר עיניים, הוא יכול לראות את אלוהים. בעקבות שיחה זו, סיפר לי מיכאל הפעוט, שיום אחד הוא עלה במדרגות לבד ואלוהים סחב אותו ועזר לו. הדבר הזכיר לי סיפור יפה על אדם שחלם לילה אחד שהוא הולך לאורך החוף יחד עם אלוהים. בעומק השמים הבחין האיש בהבהובים של אירועים מחייו. בכל אירוע כזה, התבונן האיש וראה שני זוגות של עקבות כפות רגליים בחול. אחד שהיה שייך לו ואחד שהיה של אלוהים. כאשר האירוע האחרון של חייו הבהב לפניו, הוא הסתכל לאחור על עקבות הרגליים בחול. הוא ראה שפעמים רבות לאורך השביל של חייו היה רק זוג אחד של עקבות. הוא גם ראה שזה קרה ברגעים הכי עצובים של חייו. הדבר הטריד אותו מאוד והוא שאל: "אלוהים, אתה אמרת שכשאחליט ללכת אחריך, אתה תלך עמי כל הדרך. אבל ראיתי שברגעים הקשים של חיי, יש רק זוג עקבות אחד. אני לא מבין למה דווקא כשהייתי זקוק לך יותר מכול, עזבת אותי". ואלוהים ענה, "בני היקר, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזוב אותך. דע לך שבימי הניסיון והסבל, כשראית רק זוג אחד של עקבות, היו אלה צעדיי, נשאתי אותך על כפיי". במהלך שיעור רוחני בו השתתפתי, ביקשתי להכיר את החוויה של ללכת בעקבותיו של האל. דמיינתי אותי ואת דניאל עוברות דרך שער לבן שהיה נקודת מעבר אל האור. השער נראה כמו דלת זכוכית שקופה ומבריקה שכל האור עובר דרכה ואז פנימיותה יכולה לזהור. רציתי תמיד להרגיש שאני מוכנה לרגע מחייב שכזה - לצעוד פנימה דרך השער. לא ידעתי אם באמת אוכל להיכנס ולשזוף את פניי במלואן באור העצום. גילו לי אחרים, כי נדרשת עבודה רבה של בן האנוש, כדי להטות את פניו למראות עצומים מעין אלה. עליו לעטות על גופו בגדי משי לבנים, כדי שיהיה זך כתינוק וחסר כל עמדה. במצב זה הוא יכול לקבל עליו כל קרן אור מוצעת. נפשי חשקה בכך, או רוחי, או נשמתי, שפעלו מתוך רצוני שלי. אולי עלתה בי השאלה אם אחרי החוויה הרוחנית הזו, אין אני אלא מוכנסת אל שער השערים בידי רצון אחר. תהיתי כיצד אגלה את הרצון המבוקש שיקרבני לאלוהים.

בסיפור של אנדרסן, "חמישה בתרמיל אחד", התענגה הילדה, גיבורת הסיפור, על קיומו של אפון אחד. הילדה בסיפור חולה מאוד, גופה הכואב חלש ורוחה כבויה ומנותקת מהעולם. נשמתה כמהה לחברים, לטבע ולהתרחשויות של החיים. הגוויעה האיטית של אנושיותה הביאה אותה לבהות בחלל החדר בעייפות ובייאוש. והינה, בתוך הריק הנוראי הזה, הופיע יום אחד גרגר אפון קטן, למרבה המזל הוא נחת על גג הצריף ונתקע בתוך סדק מלא עפר רך ולח. עברו הימים והאפון נבט. וככל שהוא צמח, כך התעוררה הילדה לחיים והתחילה לשמוח. בזכות אפון אחד, שאיננו נוהגים לשים אליו לב בחיינו העמוסים, זכתה הילדה בעוצמת תענוג מיוחדת ובריפוי. אדם חייב לקבל תענוג כדי לחיות. התענוג הוא כמו אור המהווה אזכור לגן עדן ולרווח הקיים בינו לבין העולם שלנו. יום אחד כאשר הלכנו לבקר בגן החיות, התיישבתי תחת עץ והקשבתי לפכפוך הנחל הזורם, בעוד ילדיי השתעשעו להנאתם בעוברם מצידו האחד של הנחל לצידו השני. לפתע, פשטה בי הידיעה שהגעתי למקום מיוחד. היה זה אחד מאותם רגעים מושלמים בו צפיתי בילדיי כששמש נעימה מחממת את התמונה המיוחדת. הילדים נופפו לי מרחוק לשלום באהבה, בחיבור מיוחד, כמו ירדו באותו רגע מן השמים להזכיר לי את העונג המובטח שבקיום. ישנם סוגי תענוגות רבים: תענוגות המזוהים עם הגוף הפיזי, שבאים לידי ביטוי בנעימות המגע המוביל להנאות הגוף. ברמה הרגשית, התענוג מערבל ביחד תחושות של אושר ושל שמחה עילאית הצובעים את פעולותינו בצבע מיוחד. תענוגות שכליים מתחילים מן הרגע בו לאדם ישנה ההזדמנות לחוות שעשועי מוח או אתגר אינטלקטואלי, שמעניקים רגעי קסם מלאי אושר. התענוג הרוחני הוא ביטוי של שלמות פנימית, מתוך חיבור לרצון עילאי ונשגב. בספר "תמול שלשום", היטיב עגנון לתאר הנאה זו: "אל תסתכל בקערה אם יש בה בשר ודגים, או אם אין בה בשר ודגים, אלא הסתכל בשמחה שבין קערה לקערה". תענוג פיזי: כשהגעתי להביט בקסמה של הבריכה הטבעית אי שם בארץ, הסרתי ללא היסוס את בגדיי וצללתי לתוך המים הכחולים שעטפו את כל גופי בחמדה רבה. זה טבעו של התענוג הפיזי. כאשר אנו יושבים ואוכלים באיטיות את ארוחותינו; כאשר אנו מתמסרים לליטוף המתארך של חברינו; כשאנו חווים חיבוק. הרעד המרגיע בכל הגוף, שיכרון החושים מריח מוכר, נשיקה, מגע יד קרירה על לחי חמה, ריקוד של ידיים הנוגעות זו בזו - כל אלה עשויים למלא אותנו בתענוג הקיומי שכה הכרחי עבורנו. תענוג רגשי: התענוג הרגשי הוא העונג שאנו מרגישים במפגש שלנו עם משהו אחר. תהיה זו תמונתו של בוטיצ'לי, מולה ישבתי שעות והרגשתי כיצד כל עולמי הפנימי יוצא אל הדימויים המדהימים שבתמונה. יהיו אלה פגישות עם אנשים המהדהדים את פנימיותינו באופן בלתי יאומן ומביאים לתוכנו גל של חום עצום ונעים. רגעים כאלה של פגישה קסומה בה אנו מתעלים מעבר למיידיות הקונקרטית ומלופפים בהתרגשות, הם מטבעו של התענוג הרגשי. תענוג שכלי: בעבר הרחוק של חיי ראיתי את "עבודת הראש" כבעלת חשיבות עליונה. מעולם לא הייתי משועממת, אפילו לא כילדה. הייתי משועבדת למוחי הקודח. נדמה היה לי שאני מקדמת עצמי מרחקים עצומים. אך במבט לאחור תמידנ"אה הכל כמו עמידה במקום. היום זה אחרת. אני מכירה את היכולת של השכל להפעיל אותנו לידי קציר משובח בחיינו. כאשר פוגשת בי שמחה זו של השכל, מרגישה אני את האושר המתפרץ מתוכי בהתלהבות כמו זו של מים סוערים היוצאים מתוך מפל עצום. תענוג רוחני: התענוג הרוחני הוא העונג הפנימי שאנו חווים ברמה עמוקה בתוכנו. הבית, עם אורותיו הנמוכים, עם הנר הדולק, ללא טלוויזיה או רדיו המשדרים תמידית חדשות, מזמין אותנו לחוש את האווירה ולהכיר את האוויר הפנימי של עצמנו. ההנאה הרוחנית מתעצמת כאשר אחד הילדים מחזיק בידו פרח סגול יפיפה ואומר: "הוא נראה כל כך מיוחד כאילו שיוצא ממנו אור...". הכרתי את השילוב של התענוגות השונים ביום השבת. כשהיינו מתכוננים לקראת בית הכנסת: מתרחצים במים חמים, ששטפו מעלינו את אירועי השבוע, לובשים את הבגדים הלבנים שהוכנו מראש ומברכים זה את זה ברוח הקודש של יום שישי. אחרי-כן היינו הולכים לתפילה יחד, כדי למזג בין העולם של מטה ובין העולם של מעלה. יש המקבלים את השבת בשמחה ואפילו המאכלים שהם אוכלים נהיים בפיהם קדושים עד שרכיביהם הפיסיים מתמזגים עם רוחם והבל המאכל עולה השמימה בקריאת תענוג שלמה. זוהי שמחה פשוטה, אך כזאת הבאה מעומק ההוויה באופן כזה שכל מלכות השמים נמצאת בידי האדם. כאשר חווית התענוג מאגדת בתוכה את קפליה השונים לידי בגד ארוג עשוי פשתן טבעי, אנו חשים שביעות רצון של העולם הזה. וכאשר, יופיו האלוהי של הבגד זוהר בצבעיו מעלה אל השמים, מרקמיו הופכים להיות משי עתיק ויקר ערך בדמות הנשמה. דניאל מחזקת זאת בדבריה: "מתי שאתה שמח ומואר מבפנים, אתה יכול להיות שמח ומואר בחוץ. ומתי שסתם חושבים שאתה נראה שמח ומואר מבחוץ זה לא נכון - כי קודם כל צריכים להיות מוארים מבפנים". במקום זה מתחילה הדרך של הגילוי הרוחני שלי. כאן אני מתחילה לשאול שאלות על ייעוד ועל חותם אישי, על הסיבה שבאתי לעולם ושבעבורה אתן את משמעות נשמתי לה ועל ההגשמה שבעקבותיה אהיה מאושרת ושמחה. כמו שאמר אלברט איינשטיין: "הכל נקבע מראש, ההתחלה וגם הקץ, על-ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם. הכל נקבע מראש לחרק ולכוכב. בני אנוש, ירקות ואבק כוכבים - כולם רוקדים לפי מנגינה מסתורית, הנשמעת ברקע מפי חלילן נעלם".

בחרו מספר מילים מתוך המאגר ונסו לחבר ביניהן, אם בכתיבה, בתנועה, ביצירה או בהצגה: אור, השראה, אמון, עוצמה, שחרור, עדינות, ייעוד, שפע, שקט, מטרה, נס, רצון.

אילו חיבורים אתם יכולים להעלות בקשר לשילוב מילים אלה בחייכם? "עם קמץ שמים ביד הייתי עובר את חיי. הייתי חוצה את הים ברגלי עם קמץ שמים ביד". (אברהם חלפי)

אמונות:

• במה אנו מאמינים?

• מאילו תחומים באות האמונות שלנו?

• האם האמונות שלנו עוסקות בכל דבר ולעומק או שניתן לזהות יותר אמונות בתחומים שונים ובזוטות?

• האם האמונות שלנו הן מבוססות וכבדות משקל או שאלה אמונות קלילות הפורחות במהירות ברוח?

• מדוע אנו מאמינים?

• האם האמונה תמיד מעניקה לנו תחושת נינוחות או דווקא תחושה של ערעור?

• מה המשמעות של אמונה שיש בצידה אכזבות ממושא האמונה?

• האם ספקות באמונה הן גורם מחזק או גורם מחליש עבורנו?

• מתי אנו מרגישים יותר נוח - כאשר אנו בטוחים בתוך הספק או כאשר אנו בוחנים את ודאות האמונה השלמה?

האם הבקשות שלכם מבטאות משאלה או דרישה? האם הדגש בבקשה הוא על מה שאתם רוצים שיתקיים, או על המקום ממנו אתם מבקשים? מה המשמעות של בקשה מתוך מקום של אגו או מתוך מקום של צניעות? האם כל בקשה מבטאת חיפוש או הרחבה? מה ההבדל בין בקשה לעצמי לבין בקשה עבור מישהו אחר? נסו לראות את מי אתם פוגשים במרחב של הרצון.