יורם קניוק מגיש לנו תעודה אנושית מרגשת בספרו האחרון "תש"ח" בהוצאת "ידיעות ספרים". כל מי שקרא את הספר חש שהוא נכתב במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל.
בספר אישי משתף אותנו החייל והסופר, שהשתתף במלחמת תש"ח, בבחינה עצמית וחברתית נוקבת את המלחמה בתש"ח, כשרוחו של הנביא יחזקאל נושבת בכל מילה: "וְאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וְאֶרְאךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
יורם קניוק מעניק לנו ברגישות רבה את המפגש האימתני עם המוות, כאשר ברגישות אנושית והומאנית הוא חווה את המפגש הכואב של האש והתופת משני עברי המתרס.
יורם קניוק חווה חוויה קשה של מוות ודם עם עוד שבעה חיילים בהיותם נתונים במצור על הקסטל, כאשר התחמושת אזלה. לנגד עיניהם נטבחת היחידה שבאה לחלצם. מתש"ח יוצא הסופר עם צלקת קשה, שחייו ניתנו לו בזכות נערים אחרים שעלו במקומו לעולה, אך לא זכו שהאיל יבוא מאי שם מסבך העצים והטרשים ויעלה לעולה במקומם.
הספר נכתב בדם לבו של סופר, שכואב את מחיר הדמים הקשה, כמי שיצא מהמלחמה הזו חי ומיטב חבריו חייהם נגדעו. הסופר מפגיש אותנו עם תש"ח, שהציבה את המוות לנגד עיניו, אך הוא יצא ממנה חי. בכל מילה חש הקורא את כאבו של הכותב שעל כברת הארץ שכה יקרה לו נגזר להיות ספוגה במציאות של היותה מתבוססת בדמה וכל רגב בה נושם את הצו - "בְּדַמִיִךְ חֲיִי".
לבו של יורם קניוק לא גס גם כלפי האחר, כלפי מי שהיה מעברו השני של המתרס בשנת תש"ח. הוא כואב את האימה של המלחמה משני עבריה, כי מעברו השני ישנם אנשים "שהיו להם פנים, היו שם ילדים וזקנות שנשכבו על הקוצים וצווחו כאב געגועים והשפלה".
יורם קניוק שכואב את מותם של חבריו, כואב גם את כאבה "של הזקנה המושפלת הצועקת בארבעה עשר במאי 1948 בעיר לוד, כשבאותה עת "צי של משאיות שעט ברחובות הריקים של העיר" ומתוך המשאיות קפצו אנשים ש"דיברו בבליל שפות, בולגרית, פולנית, רוסית, יוונית, אידיש, גרמנית...". הם נכנסו לבתים שעדיין ספוגים בחייהם של אלו שחיו בהם עוד אמש, עוד הלילה, עוד הבוקר ואפילו שעה שעתים לפני ההתרחשות הכואבת שצועקת אלינו עד היום - "הם לקחו מזון מהמקררים ואפילן נטלו בגדים מן הארונות ומן השידות, הם הבעירו אש בחצרות".
ואני הקורא שהייתי באותו יום ילד בן שתים עשרה, בן לאב שהיה גם כן חייל בתש"ח בקרב בראס אל עין, ראש העין כיום, שאינה רחוקה מהעיר המתוארת בספרו של יורם קניוק, כואב את הכאב והצעקה העולים מהספר. כואב את כאבו של סופר, שקנה את חייו במחיר של נעורים אחרים שעלו על המוקד. סופר שידע גם לתת ביטוי לכאב של אלו שחרב עליהם עולמם כי בתיהם נלקחו מהם. חלקם היום פליטים במדינות אחרות וחלקם אפילו פליטים בארצם, ורואים חיים של אחרים בבתיהם.