עבים קודרים

ה'היטפלות' להקדמה איננה מקרית. למעשה, בהקדמה מתמצת צור את עמדתו שלו כחוקר מוסמך וכמי שמוחזק כאחד מהוגיה של התנועה הקיבוצית כיום. ברוב בניינו ומניינו של הכרך מדשדש הספר בכרוניקות ובסיפורי אווירה וצבע, ואיננו מתעלה לתובנות מחקריות. הכתיבה הסיפורית על ראשית ההתיישבות בעמק הירדן במבוא לספר מתאפיינת בסגנונה הכללי והמרפרף, ללא התמקדות בתאריכים ובניתוח תהליכים. הברון רוטשילד קנה קרקעות בגולן, אך המתיישבים נאלצו לעבור לטבריה "נעלבים, מאוכזבים, נרגזים וחסרי כל". מתי? מתישהו. הפרק על אום-ג'וני נפתח ב"כמה חודשים אחרי התחלת העבודה בחוות כנרת". באיזו שנה? כמה חודשים? זה כנראה פחות משמעותי מתיאורו של ברמן מנהל החווה ("איש ציורי מאוד, רוכב הדור על סוס אציל") ומהאכזבה ההדדית בינו לחבורת הפועלים. הקו המנחה את הסקירה ההיסטורית מושתת על הממד הפרסונלי ועל ה"התלבטות" כנדבך מכונן. אליבא דצור, אפשר להתרשם שייסורי ורתר הצעיר היו פרומו חיוור לעומת המתלבטים הנצחיים בתנועה הקיבוצית. הספוט ממוקד בהתלבטויותיהם של מי שעזבו בית, משפחה, קהילה ושפה ועברו לארץ נידחת ולתנאי מצוקה ומעצים אותן כאילו היו חזות הכול. הלו, דגניה והתנועה הקיבוצית גם עשו משהו בארץ חוץ מלהתלבט ולהתחבט. הגורם הכלכלי, שהיה המניע הקיומי להתארגנותם של הפועלים, כמעט נעדר מהמפה. הרקע להתיישבות הקומונה החדרתית בשנת 1910 באדמות אום-ג'וני נסקר כרצף של הרבה מאוד אירועים כרונולוגיים, שאינו מגובש לכדי הצגת תהליך היסטורי מוּבנה ומוסבר. חסר הניתוח התמציתי להיווצרות הקבוצות השיתופיות שקדמו לדגניה בתקופת העלייה השנייה. מה היו הגורמים ליצירת דגם הקולקטיב לעיבוד שטחי הפלחה בסג'רה, שלפיו צמחו כעשרים קבוצות באותו הזמן (שלא הותירו עקבות בתולדות היישוב)? הלא לפני התאוריות הגדולות היו אילוצי המציאות שהכתיבו כיוון התפתחות קולקטיבי; וביטויָם של אלה נבלע במבוא ('מסע בעקבות ספר המאה'). בפרק המבוא משולבים לא מעט הגיגים תאורטיים. למשל: "כל השנים חזרה והופיעה ברית בין הדוֹגמה והאופורטוניזם. כמה קל היה לגייס תבניות דוגמטיות כדי להצדיק הכרעות אינטרסנטיות, וכמה קל היה להשתמש בעיקרון המציאות כדי לוותר על הרצון לבנות אלטרנטיבה" (עמ' 37). תובנות מחקריות אלו המבליחות בטקסט הסיפורי לא יכולות שלא ליצור שעטנז סגנוני. יציר כלאיים שבין ז'אנר הדרכת הסיורים (שמואל דיין אמר ככה, בוסל אמר אחרת ותנחום זרק את הכיסא) לשפה האקדמית המליצית, שפוגם באחידות הטקסטואלית. זאת ועוד, הזגזוג בזמני הכתיבה - לעתים בזמן עבר, כנהוג בכתיבה ההיסטורית; ולפעמים בזמן הווה, כנהוג בכתיבה העיתונאית - מעצים את אותו דיסוננס בהתייחסות הקורא. לסגנונו של מוקי צור יש חסידים מושבעים שילכו אחריו באש ובמים; ובצדק רב. בקיאותו הידענית בפרטי הפרטים על אודות אנשי העלייה השנייה בעמק הירדן העמידה אותו משכבר הימים כראש וראשון לחוקרי הפרק ההיסטורי הזה. עם זאת, הציפייה הייתה לחיבור מחקרי רחב יריעה על ראשיתה של הקבוצה. זאת הלא ייחודיוּתה ההיסטורית של דגניה. התהליכים שעברו על דגניה משנות השלושים ואילך הרי עברו על עשרות ומאות קיבוצים נוספים. כמו-כן מורגש חסרונה של יד עורכת בהתוויה המתודית של המבוא לספר. הכתיבה הסיפורית משווה לדברים אופי של תקציר אינסטנט לנוער המתבגר, שמחד-גיסא איננו מנוסח ככתיבה מחקרית מקובלת, ומאידך-גיסא רווי ב'איזמים' גבוהים מדי ומעופפים.

בספר מתוארים עוד הקמת תנועת הנוער 'גורדוניה' בפולין ותנועת 'חבר הקבוצות', ייסוד קלוב התעופה שהיה מגרעיני חיל האוויר הישראלי, המערכה נגד פלישת הצבא הסורי במלחמת העצמאות - הטנק של דגניה וקבר האחים לחמישים חללי הקרב על צמח והדגניות (בהם שמונה נופלי דגניה), וההתפתחות המשקית והחברתית של דגניה עד מהלכי השינוי וההפרטה. שנת המאה לתנועה הקיבוצית איננה רק מופע חגיגי במעמד נשיא המדינה וישיבה סמלית של הממשלה בדגניה. מועד זה מזמין התמודדות רעיונית רצינית עם תמורות העומק שמתחוללות בתנועה הקיבוצית. מהפריזמה המדעית קשה להבין מדוע מגדל השן האקדמי לא מתנפל על תהליך השינוי וההפרטה בקיבוצים כמכרה בלתי נדלה למחקרים באין-ספור תחומים. סוציולוגים, אנתרופולגים, היסטוריונים, כלכלנים ואנשי מדעי החברה ימצאו בנושא זה עניין רב לענות בו. מרתקת יותר מכול השאלה המהותית, על שלל נגזרותיה, האם האדם בנוי מטבעו לצורת חיים קומונלית. זאת השאלה הבסיסית. עליה אפשר להעמיס אחר כך מה שרוצים - מטען ערכים, חינוך, עקרונות, מניפסט קומוניסטי, הגשמה לאומית, הפרחת השממה ויישוב הארץ. לקראת שנת המאה פרסם פרופ' הנרי ניר מבית-העמק את ספרו רק שביל כבשו רגלי: תולדות התנועה הקיבוצית, וביד בן-צבי ערכו אביבה חלמיש וצבי צמרת את כרך המאמרים, הקיבוץ: מאה השנים הראשונות. הספר לא בעבים מעל מלא וגדוש בסיפורי דגניה ובתצלומים מאירי עיניים, אולם איננו מבקיע את תקרת הזכוכית ההגותית. ניתן היה למנף את המועד החגיגי לגאווה לוקל-פטריוטית, לתובנות היסטוריות ולהצבעה על כיוונים עתידיים.

בפתח הספר מודפס על כפוּלת השער תצלום אוויר יפה של דגניה משנות השלושים ובשוליו טור בן שלושה ציטוטים קצרצרים: השיר "הלאה ירדן, הלאה זול! יהמו גליך" שכתב נפתלי הרץ אימבר (למה הוא לא מנוקד?); תחתיו אמירתו של א"ד גורדון "דרכנו היא דרך חדשה: לא דרך הרוח ולא דרך החומר, כי אם דרך החיים"; ותחתיה מובאה משיחת צעירים שנערכה ב-2008: "כשהאוטובוס מתחיל לרדת מפוריה ומתגלה עמק הירדן אני כבר מתחיל להתרגש. הבית מתקרב. הבית לא מתחיל בדלת. הוא נפתח כבר בשער של דגניה". שלושה קטעים הנמתחים על פני מאה שנים. שמם של אימבר מחבר 'התקווה' וא"ד גורדון מוכר וידוע. קשה להבין מדוע לא הובא שמו של אִתַי עבאדי שדבריו צוטטו באותה שיחת צעירים עם המחבר. אם נמצאו הדברים ראויים לציטוט, מן הדין שיכובד שם אומרם לא רק מתוקף מימרת חז"ל, אלא קודם כול מתוקף ערך השוויון של כל אדם באשר הוא, שבו דגלו מייסדי דגניה (הצעירים דאז), וההתרחקות מתרבות השמות ה"נוצצים" לפי הלכת הפשטות של גורדון. אפיזודת הקרדיטציה מנתבת לבעיה תוכנית ממשית. להקמת מושב העובדים נהלל, יוצא חלציה של דגניה, מיוחד בספר עמוד אחד (עמ' 75-76), ופחות מעמוד לייסוד דגניה ב' בשנת 1921 (עמ' 77). קבוצת דגניה ג', שלימים נדדה וייסדה את קיבוץ גניגר בעמק יזרעאל, לא זכתה אפילו למשפט אחד משלה. לפרשת תימני כנרת מוּקצים בספר משפטים ספורים בלבד (לצד מכתבו של רב התימנים דוד בן-ישראל) ש'מגהצים' בשכתוב מוטה את הפרק הקשה הזה, ומסתיימים בשורה "במשך כל השנים קיימו התימנים קשר טוב וחשוב עם דגניה" (עמ' 84). לעומת זאת א"ד גורדון ורחל המשוררת זוכים לעשרה עמודים עם איורים, תצלומים ושירים. הדיספרופורציה הזאת מבטאת תפיסת עריכה תמוהה. מבלי לגרוע כהוא זה מתרומתם של גורדון ורחל, השפעתם על ההתפתחות היישובית באדמות דגניה מתגמדת לעומת תצורות ההתיישבות החדשניות שעוצבו בכור ההיתוך שלה. מדוע נוצר מושב העובדים? מה היו הסיבות החברתיות והכלכליות למעבר משיתוף מלא באמצעי הייצור ובַהכנסות למשקים חקלאיים פרטיים באגודה שיתופית? מה היה הרקע למתחי הבעלות על המשבצות הקרקעיות בין הקבוצות השונות? מה הסיפור של העולים מתימן, שייסדו לאחר כישלון התיישבותם בדגניה את כפר מרמורק ברחובות? האם הסולידריות הציונית והסוציאליסטית נבלמה בתו הזהות העדתי? מה היו ההשלכות של מהלכים אלה? החשיבות ההיסטורית של דגניה נעוצה בהתוויה ובהגשמה של דרך יישובית שיתופית-שוויונית חסרת תקדים בתולדות הציונות. התנועה הקיבוצית הפכה לדגם הקומונלי המשמעותי ביותר בחברה האנושית לדורותיה. הקיבוץ היה לסמל הייצוגי הכי נאור והכי פטריוטי של מדינת ישראל בעולם. לאלה אין ביטוי בספר. ההתעלמות מנדבכים אלה מעקרת את הספר מערכו המחקרי. קורפוס אלבומי הקיבוצים גדוש בילקוטי סיפורי מקום, צ'יזבאטים, קוריוזים כאלה ואנקדוטות אחרות. כבודם של כל הקיבוצים במפת ארץ ישראל רם ונישא - הקיבוצים שייבשו את ביצות עמק יזרעאל והשרון, יישובי חומה ומגדל, המִצפים, י"א הנקודות בנגב הנצור, היאחזויות הפלמ"ח, כפרי העבודה, היאחזויות הנח"ל. רבבות החברים שיצאו במרוצת מאה שנותיה של התנועה הקיבוצית ליישב את הסְפר ולהגן על עצמם בכוח ההקרבה והנשק, במצוקה חומרית, בבידוד חברתי, בוויתור על מאווי הנפש, ההשכלה והקריירה. עם זאת, לדגניה שמור מעמד מיוחס מתוקף ראשוניותה. פריצת הדרך הנחשונית שחוללה את זרוע ההתיישבות החלוצית החשובה ביותר בידי ההסתדרות הציונית 'טובעת' בספר בפולקלור אנתרופולוגי.

כבר בפִסקת הפתיחה של הספר, קשה שלא לחוש מתחת למעטה המלנכוליה המתפייטת בשפיפוּת קומה המבצבצת בין השורות. צור, מחבר הספר, "מודה" אומנם שלאנשי דגניה היה חזון גדול, אך הוא מקדים ומדגיש את הלכת מוריהם (מי הם בדיוק? גורדון? ברנר?) שבני אדם נשברים. כלומר, יֵדע הקורא אל-נכון מהפִּסקה הראשונה בספר ואילך שאנחנו הולכים לדון באכזבות הגדולות. כדי לצאת ידי חובה מוזכר בסיום המשפט שהיו גם, נעבעך, הישגים. אבל כדי שאותו קורא נבון לא יתבלבל חלילה, מוצמדת מיד להישגים אלה ההבהרה שהם היו "לא צפויים". זאת אומרת, במקרה, ובדרך אגב ובאורח בלתי חזוי, היו גם כמה הישגים (אקראיים?). בהמשך ההקדמה כותב צור: "לפעמים ראתה דגניה את עצמה ככפר קטן ולפעמים כבימת העולם. לפעמים הייתה רצינית ולפעמים חשה עצמה מגוחכת. לרוב האמינו בה באינטליגנציה הרגשית יותר מאשר בהעפלה אל המופשט. ביקשו פעולה נכונה בין האנשים ולא רק הגשמה של משימות הדור. לפעמים סגרה דגניה את עפעפיה ונרדמה בשִגרת חייה, מחכה לנסיך שיעירה לאתגרים [...] הרבה פעמים ביקשו אנשי דגניה שיניחו להם, וגם שיעמוד להם הכוח להניח לעצמם. רגעים של רפיון, של עייפות, של ניתוק, היו יכולים להימשך שנים. לעִתים פרישה של אנשים העבירה מסר של אי סיפוק, או תחושת עוול, או הרגשה שצריך להיות אחרת; ולעִתים אותתה על ניתוק לא ברור; איש בביתו שהוא מבצרו. החומות שבנה מעידות על הרגשה של מצור, כי אין מאזינים לו, כי אין מכילים אותו בשונותו" (עמ' 12). יש לשער שלמקרא הדברים היו מייסדי דגניה שואלים את עצמם בפליאה על מי בדיוק נכתבו הדברים. מה פשר החייזרוּת הפסיכולוגיסטית הזאת? קרוב לוודאי שיוסף בוסל היה מבקש ממרים ברץ שתסביר לו מה זה "אינטליגינציה רגשית", ואיך היא מתקשרת להגשמה הציונית והסוציאליסטית שלהם. ועוד הוא היה תמֵהַּ על איזו "העפלה אל המופשט" מדובר, שכן הבעיות שזכורות לו היו למצוא מקורות קיום בסיסיים לפרנסת החברים. בגלל ראשוניותה של דגניה, מציין יום מועדה גם את ראשית התנועה הקיבוצית כולה. היו אכן מצוקות רבות בתולדות דגניה והתנועה הקיבוצית. כל זרם מהפכני עובר שעות משבר, אבל אף לא אחת מהתנועות המהפכניות בתולדות העת החדשה, החל במפלגות הטוטליטריות ההמוניות, עבור לתנועות הרוּחְ'ניות והאקולוגיות, וכלה בכיתות האוטופיסטיות והקומונליות הזעירות, לא חוללה מהפכה כל כך טוטלית ובהצלחה כל כך מפוארת כמו התנועה הקיבוצית. והנה במועד החגיגי קם לא אחר מאשר מי שכיהן כמזכיר התק"ם ומציג את הקשיים האישיים כשער בת רבים של ההגשמה הקיבוצית. למתבונן מהצד נראה כאילו ברוח הדיאלקטיקה המטריאליסטית מתאמץ המחבר להתפלש ברפיסות האמונה ובנמיכות הרוח כאנטיתזה לפאתוס הסוכנותי ולמניפסטים של אדמו"רי התנועה הקיבוצית ועסקניה בעבר. את הסיסמאות הפומפוזיות המיר צור בהתפעמות גרוּפּית מאמרי השפר והשתיקות הכבדות של נערציו מהעלייה השנייה. ברוח זו בוחר צור לצטט דווקא את הגדרת הקיבוץ של אייל כפכפי, שלפיה "הקיבוץ הוא חברה שבה הניכור גלוי והייאוש איננו מסתתר מאחורי מחוות ומסיכות. הקיבוץ הוא חברה ומקום שמתקיים בהם מתח בין אלטרנטיבות. זהו מקום השואל ללא הרף על הברית". אני אינני מבין את הג'יבריש הזה. מה זה צריך להביע? אילו אלטרנטיבות ואיזו ברית? נבצר מבינתי מדוע ההקדמה לספר על דגניה בשנת המאה לייסודה ספוגה בנימת פסימיות קדורנית ותבוסתנות מדוכדכת; או שמא כשלתי בהבנת הנקרא? צור היה מעורכי 'שיח לוחמים' שבו נולד הביטוי "יורים ובוכים", וברוח "הזמנה לבכי" (שכתב ארנון לפיד לאחר מלחמת יום הכיפורים) ואופנת ההלקאה העצמית (הבלתי נגמרת), נדמה כי הוא בוחר להמשיך דווקא בספר המאה של דגניה באווירת בכיינות וקיפול דגלים. ההקדמה לספר יוצרת תחושה מקוממת כלפי דרך ההתייחסות לדגניה ולקיבוץ, ותמיהה מוּקשה מה טעם מצא המחבר ליצור עוינות מסתייגת כלפי מוּשאי ספרו כבר בפתח הדברים. אי-אפשר לשלול, כאמור, את הסברה שפשוט לא ירדתי לעומקה של הכתיבה המתוחכמת ולפשרו של הסגנון האובר-ספקני. קטונתי.